אחד הנושאים המרכזיים ביהדות הנוגעים לשמירה על לכידות התא המשפחתי סובב סביב עניין טהרת המשפחה. עניין זה נידון בהרחבה בקרב חכמי ישראל במרוצת הדורות דווקא בשל היותו מהווה אבן יסוד בקיום נישואין מאושרים ובריאים. אם כן, מהי אותה טהרה ולשם מה היא נועדה ?
בספר ויקרא כתוב: "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה"(י"ח), ובמשנה כתוב: "טמאה טומאת נידה....לא תעשה לא תבוא אל הנידה" (מסכת כריתות, נידה). אי שמירת מרחק גופני בין בני הזוג בימים אלה עלול להביא לפגיעה רוחנית קשה המוצאת ביטוי במציאות הגשמית בדרכים שונות: פגיעה בפרנסה, באהבה ובזוגיות, בשלוות הנפש ואפילו בבריאות. שנאמר: "הבא על הנידה מקצר חייו" (חז"ל).
כאמור, האיסור על התקרבות פיסית בין האיש לאשה וקיום מגע מיני בזמן הנידה הוא חד משמעי, אינו מתפשר ונוגע בשני נושאים עיקריים - הראשון רוחני והשני בריאותי. אדגיש כי הריחוק בזמן הנידה הוא רק מבחינה מעשית, אבל לא מבחינה רגשית, ואדרבא - זה זמן המבחן של הזוג כיוון שיש בזה הוכחה על הערכה וכבוד הדדי ללא תאווה עצמית.
הדם הוא הנפש
כמצוי בעולמן של נשים, לאחר ארבעה או חמישה ימים מעת קבלת הווסת ולאחר שהאישה בדקה כי היא נקייה, עליה לנקוט בהפסק טהרה, כלומר לספור שבעה ימים נקיים ובסופם לטבול במקווה טהרה. מצווה זו הנראית במבט ראשון מעורפלת ומוזרה טומנת בחובה חכמה עתיקת יומין. בזוהר נאמר: "הדם הוא נפש ועפרא דמכסיא עליו" (תיקונים). זה מלמד כי הדם במהותו מרכיב את נפש החי באדם, וככזה הוא נושא עימו אנרגיה רוחנית בעוצמה גבוהה מאד.
בזמן הווסת מופרש דם טמא המורה על איבוד פוטנציאל של חיים חדשים ומצב רוחה הנפשי של האישה ירוד, היא נוטה לרגישות יתרה ולחוסר נחת רוח. זהו סימן מובהק למצב תוצאתי-רוחני בעל אופי אנרגטי שלילי המושפע מרוח התקופה. כיצד אם כן טבילה במים שהם חומר פשוט לכאורה יכולה לגרום להשפעה עמוקה עד כדי טהרה מוחלטת ? חכמת הקבלה מלמדת כי המים הם היסוד הרוחני הגבוה והנשגב ביותר מכל החומרים הגשמיים בבריאה, ולראייה, מים לבדם יכולים לייצר חיים.
הפסקאות הראשונות בספר בראשית (א', ב'-כ"ב) מתארות את השתלשלות הבריאה הגשמית לרבות בריאת האדם, אולם אף על פי שישנה התייחסות למים ("ורוח ה' מרחפת על פני המים" - בראשית א,' ב') עדיין אין כל איזכור לבריאתם. חז"ל מלמדים בדבריהם שהמים קדמו לארץ עצמה ולבריאת העולם לפני שאנו מונים אותו. ואגב, זאת הסיבה מדוע לא מברכים על המים "בורא" אלא מברכים "שהכל נהיה".
אם כן, הטבילה במקווה המכיל בתוכו מים שנקוו ממי גשמים או ממי מעיין, באמצעות כוחות הטבע ומבלי התערבות האדם, היא הדבר הרוחני השלם והקרוב ביותר לתחושת גן עדן עלי אדמות. ככזאת, היא מעניקה לאיש ולאשה את האפשרות להיטהר ולחוש מעין לידה מחודשת בכל פעם מחדש.
נזקים בריאותיים
אם לא די בכך, בנוסף לכל הנאמר עולה תועלת משמעותית מבחינה בריאותית-רפואית. בהיבט זה אנו נחשפים לבקיאות מופלאה של הקבלה בתחום המבנה הפיזיולוגי של גוף האישה. את ההקבלה המדויקת בין ההלכה ובין מדע הרפואה מחלקים לשלושה שלבים המחלקים את ימי המחזור. ככתוב בתלמוד הבבלי: "אין האישה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלוש פעמים, ואין מטהרת מן הווסת עד שתעקר ממנה שלוש פעמים" (סד').
בשלב הראשון נפרד הקרום הרירי המצפה את הרחם, מתפרק ויוצר דימום. תהליך זה נמשך ארבעה ימים בערך. בשלב השני הרחם נערך ליצירת קרום חדש כהכנה לקליטת העובר ולהשתרשותו. תהליך זה נמשך בדיוק שבעה ימים מסוף ההפרשה הדמית. בתקופה זו של בניית רירית חדשה מצוי הרחם במצב פגיע בשל יכולתו לקלוט לתוכו חיידקים מבחוץ ולשמש להם קרקע פורייה להתרבות.
מכאן הדרך קצרה לנזקים בריאותיים קשים העלולים להיגרם לאישה, ולכן על ידי התנזרות ממין בימים אלו נחסך סיכון מיותר. השלב השלישי והאחרון הוא מועד הביוץ, דהיינו הפרדות הביצית מהזקיק בשחלה והמתנה להפריה על ידי הזרע. משמעות הדבר היא כי היום שבו האישה טובלת הוא המועד הטוב ביותר להתעברות. ככתוב "אין האישה קולטת אלא אחר נידתה ובסמוך וביותר" (ויקרא רבה, י"ד).
לסיכום, ניתן להבין כי הקורלציה המדויקת בין תורת הקבלה העתיקה ומדע הרפואה המתקדם מעניקה בסיס איתן לקיום החוק הגאוני, שבמהותו נועד לשמור ולשמר את המערכת הזוגית על כל גווניה. שהרי זוגיות אמיתית אמורה לשרת מטרה רוחנית גבוהה של אחדות בלב ובנשמה.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"