ריקוד מושחת?

יש לי חברה שבכל פעם שאני מזמינה אותה להעביר תוכן כזה או אחר בפסטיבל או ביצירה אחרת שאני יוצרת בנושא אהבה ומיניות, היא מיד מוודאת איתי - "אבל אין שם טנטרה, נכון?"

החברה הזו היא אשה עוצמתית, מנחה ומורה, שעוסקת בנושאים אלו בדיוק. ברגעים הללו אני תמיד נעצרת: למה כל כך חשוב לה לא להיות אפילו חלק קטן בתוך מרחב של משהו הקשור בטנטרה? דווקא היא, שיודעת לעומק מהי טנטרה? רגע אחרי שאני נעצרת, אני מבינה אותה.

בחוגים רבים טנטרה הפכה לשם קוד של שעשוע מיני, גילוי לשם הגיוון, דרך להפגת השעמום והחייאת הריגושים, כשבמהותה היא הפוכה לזה. לא שאין בה גם מאלו, אך הם יכולים להופיע כמשהו נלווה ולא כעיקר הדברים. זה נכון שאם חווים את הקשר בין שני גופים תוך איחוד של שתי נשמות שנפגשו (ולא חייב להיות שם מגע פיזי בכלל), קטן הסיכוי שנשתעמם, ויש להניח שנחווה גילוי ושזה יהיה מרגש, אבל זה יותר כמו השומן שנוטף מהסטייק או הארומה שעולה מקפה טוב.

האם אני בעד טנטרה או נגדה? מה אענה לה? באותו רגע אני מרגישה רק דבר אחד: המונח הזה מעלה המון פחד ויש סביבו ערפל סמיך של אי הבנה. מי צריך את ההתמודדות הזאת? בטח לא אני. אז אני בפנים או בחוץ?

זה מזכיר לי פתאום שפעם כתבתי משהו בשם "בובות" שמתחיל במשפט "בפנים או בחוץ, בובה?" הבובות הן אותן נשים שגברים שואלים אותן בזמן הסקס "בפנים או בחוץ בובה?" הבובות עסוקות בלחשוב אם הן בפנים או בחוץ, איפה הן נגמרות ומתי להיגמר. כן, הן עושות אהבה וחושבות תוך כדי. על איפה הן ומה קורה להן. זו עשיית אהבה? זהו בדיוק - זוהי עשייה! כמה אנחנו עסוקות בלעשות, ואם ניקח בחשבון שכדי לעשות צריך לחשוב, אז נשאלת השאלה - כמה אנחנו עסוקות בלחשוב?

אני עושה אהבה וחושבת על. לפעמים העל הוא ממש קרוב - זה שלידי, ולפעמים הוא רחוק מאוד. לפעמים זה עונג גדול, אך בסוף האכזבה תמיד מגיעה. אנחנו עוטפים אותה בכל העידודים האפשריים, אבל הנחיתה לקרקע אחרי מעשה האהבה, כשמשהו שם לא באמת קרה, היא - מה לעשות - מאכזבת.

הייתי זאת שרוקדת במיטה, סוחפת ונסחפת בסקס. מלאה תשוקה מצד אחד, ומצד שני ציפור רכה, קטנה ואבודה, שתקופה שלמה בכתה בכל פעם שעשתה אהבה, רחוקה כל כך מזה שהיא איתו. איך השתיים מתחברות? גם אני לא ידעתי. היו גברים שהעלו בי את זו והיו שהעלו בי את זו.

נלך אחורה, לגיל 16... כולי תמימות אחת גדולה. היו רגעים ארוכים של אהבה נטו, מיזוג ותודעה טהורה ללא מחשבה, וכל כולי הייתי שם, הייתי בפנים. לא הייתי מודעת אז לגודל הנס, לא ידעתי כמה זה לא מובן מאליו, והכי לא ידעתי שבהמשך הדרך הולכת ומתפתלת. שהדרך לנסיקה לעבר השמימי, או הפשוט, או הדבר עצמו, רצופה בכוונות טובות שלא תמיד עוזרות ונוחתות פעם יותר טוב ופעם פחות טוב, אבל כמעט תמיד הן נוחתות מחוץ למסלול, ליד, בחוץ.

בפעם הראשונה שנתקלתי בטנטרה הייתי בת 23, וזה היה בהקשר תיאורטי, רוחני, גבוה ומאד לא פרקטי. בוקר אחד התעוררתי ולידי ספר. הוא התגלגל לו שם בבית ששכן לו בגואה של לפני 10 שנים - "טנטרה ההבנה העילאית" מאת בהאוואן שרי ראג'ניש (לימים אושו). פתחתי אותו לרגע ומיד סגרתי.
השתעממתי. במקום זה, הלכתי לעוד ערב של מסע קסמים טריפיונרי עם אהוב חדש.

הטנטרה באה אלי כבר אז, אך אני לא הייתי שם לראות שזאת היא. 10 שנים אחר כך קראתי את הספר. שוב ראיתי אותו - ורוד כזה. אך הוורוד ששיעמם אותי אז, הפעם משך אותי. דרך הספר הזה הטנטרה נגלתה לי כמו אשה: יפה מאד, לא תמיד מובנת, מסקרנת, מסתורית ולא פעם מתעתעת מרוב שהיא רחבה כלכך. ולא, לא הבנתי איך היא תעזור לי אבל ידעתי שתעזור. הבנתי שהיא קשורה בלומר לחיים "כן" ולדחות את ה"לא," בלהעדיף את הגם וגם על פני האו או, את החלול והזורם התמידי על פני הדחוס, המלא והנייח, את אי הידיעה על פני הידיעה.

עוד לא הבנתי שיש קשר בין הטנטרה לבין מה שהעסיק אותי תמיד: ההבדל בין גברים לנשים, הקשר ביניהם, היחס, האהבה, הכוח הזה. בלי קשר לכך עניינה אותי המיניות, החושניות, הגוף ותפקידו בעולם. משהו בי תמיד ידע שדרך המודעות עוברת, לפחות אצלי, דרך הגוף או דרך הגוף המצוי באהבה. דרך החיבור הגופני, האיחוד, או איך שלפעמים הוא נראה בסופו של דבר – הפירוד. דרך המודעות עוברת דרך כוח החיים וכוח המוות, דרך כמות האנרגיה האדירה והבלתי נתפסת שלעיתים יש בנו לעומת רגעים נטולי חיים בהם השאלה "מאיפה יהיה לי כוח" היא השאלה היחידה שקיימת.

השנים עברו ולא הפסקתי לחקור דרך הראש, מקום בו הייתי פתוחה לאפשרויות רבות. בכל הנוגע לפרקטיקה, חקרתי עם מישהו נוסף, עם בן זוגי שהיה. לומדים לא מעט כשהמראות משתנות, אלא שלרוב בחרתי את אותו הטיפוס, ובעיקר - משהו שם נשאר תקוע. ידעתי שזה אצלי. בסך הכל הייתי כמו כולם, פגשתי, התאהבתי, אהבתי, נהניתי, סבלתי, רקדתי, הכל. ובכל זאת, מתישהו זה היה צף ולא ידעתי מה יוצר את מה - אולי לא אהבתי אותם עד הסוף? לא הרגשתי את "התחושה," זו מפעם שהתגעגעתי אליה כל כך, "האמיתית," חסרת המחשבה, שיא העונג והאיחוד, וכשלא מרגישים את "התחושה," האם אפשר לאהוב עד הסוף?

בינתיים צברתי ידע, לפעמים מידע, בתחום. כשלמדתי פסיכולוגיה, בקורס של הביולוגית חיפשתי את השוני: מהם ההבדלים בין המוח הנשי לזה הגברי? האם יש הסברים כימיים להתאהבות ולאהבה? איך הגוף מושפע מזה? כשלמדתי ארכיטקטורה התעסקתי כל הזמן בצורה הגברית מול הנשית, במופשט והאמורפי מול החד והמטרתי, איך זה בתוך מרחב ולמי בכלל שייך תחום המרחב - לנשים או לגברים? כשצילמתי, הפרויקטים הלכו והתהדקו סביב זה - סביב שאלת השאלות - מהי אהבה? (ניסיתם פעם לצלם אהבה?). אהבתי את היחס הזה בין המושג המופשט ביותר בעולם, למצלמה החדה שיכולה כביכול לתעד רק את המציאות.

הבנתי שזהו זה: אלה המשקפיים שדרכם אני רואה את העולם ובכל מה שאני עושה אני מגלה עוד מהחומרים האלה. מה שהלך והתבהר היה שכן, נשיות מעניינת אותי, הרי אני אישה, לא? אבל בסופו של דבר מעניין אותי השלם: הקשר בין נשים לגברים.

עברו שנים מאז, לא נשארתי שם וגם העולם התקדם בכל הקשור להבנת הטנטרה - בין אם קוראים לה בשמה ובין אם פשוט מכירים לעומק את הכמיהה הפנימית לאיחוד אמיתי. כאן אכתוב לכם על תחושות, התנסויות שעברתי, חלק ממה שאני יודעת היום וחלק ממה שאינני יודעת - על יחסים עם עצמי ועם אחרים, עם נשיות וגבריות, ועל אנרגיית החיים ותנועתה בחיי.

ענת לידרור מאחדת חלקים בריקוד ויוצרת גוף בתנועה, דרך "ריו אביירטו - נחל זורם": ריקוד, מגע ותנועת גוף-נפש. מנחה סדנאות, קבוצות ושיעורים קבועים ומלווה יחידים, בנושאים: עבודת גוף, השראה ותודעה, חיבור חלקים והרמוניה, אנרגיית חיים וטנטרה.