רומזים לנו שיש ניו אייג' אחר

הגשם השתולל הבוקר הרבה מעבר למה שדירת הקרקע שלי מאפשרת לו, ובום – הצפה - פתח הביוב בחדר האמבטיה מזרים לכאן את המקלחות של כל השכונה. המים לא מפסיקים לצאת מהחור המטונף הזה ואני מנסה לאטום אותו עם 4 שקיות ניילון שאני דוחפת לתוכו, כשבין קללה לקללה אני מודה לאלוהים שמדי פעם אני מוותרת על השיק האקולוגי שלי ולוקחת את המצרכים מהמכולת בתוך שקית.

יום שבת היום, למען השם, באיזה מבחן מנסים להעמיד אותי פה? עזבו מבחן, מה המשמעות הפנימית של כל זה? מה אני מדחיקה שמתעקש לעלות עכשיו ולהציף את פני השטח? "תשמעי, רוחניקה," הוא אומר לי בטלפון, "לפעמים הצפה של ביוב זו רק הצפה של ביוב. וזה מסריח רצח." "לא, אתה לא מבין," אני מצטעקת עליו, "כל השבוע חיכיתי ליום הזה. כבר ראיתי איך אני מתעוררת לתוך מדיטציה, משקיטה את התודעה שלי ומתיישבת לכתוב. אני לא מצליחה לכתוב - אתה יודע שאני לא מצליחה לכתוב כבר מלא זמן?" "בסדר, אני מבין, אבל איך זה קשור בדיוק לצנרת הרקובה של העיר הזאת?" "הכל קשור," אני אומרת, "האינסטלטור הגיע, אדבר איתך אחר כך."

מסתבר שידו של האינסטלטור הפרטי והמיומן שלי קצרה מלהושיע. מדובר בהצפה של כל הביובים באזור ולא נותר אלא להמתין לכוחות המזוינים של העירייה שיגיעו עם הטנק-משאית שלהם, ישאבו את המים וישחררו את השטחים שנכבשו בידי גשמי הברכה. "מתי הם יגיעו?" אני שואלת את הפקידה של המוקד העירוני. "עד שש שעות," היא עונה. "מה שש שעות? עוד שש שעות לא יישאר לי בית. זה תיכף גולש לסלון ומרטיב לי את השטיח." "אז תגלגלי אותו. שש שעות זה התקן, מצטערת." אני דוחפת שקית נוספת לחור במקלחת ויוצאת לגינה לארגן לי נשימה עמוקה. הלוואי שתהיה בצורת בשבע שנים הקרובות.

"למה שלא תבואי איתנו, רוחניקה? את הרי לא תכתבי כבר, ולחכות שש שעות בתוך הזיהום אוויר של הבית שלך זה לא משהו שיעצים לך את חיי הרוח." "עד שש שעות," אני מתקנת אותו, "ואני לא רואה איך מסיבת גייז בשבת בצהריים זה משהו שירחיב לי את הלב." "זאת לא מסיבת גייז, זאת מסיבת פורים בלופט של האמן ההוא בתושייה - זה חלל היסטרי." "יותר גרוע," אני מתעטשת פתאום, "הדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו זה להתמנגל עם כל ה'אנחנו עושים אמנות' האלה. ונמאסת עלי כבר, רק מסיבות ומסעדות יש לך בראש." "פפפו, רוחניקה, את ממש קרבית היום, איפה כל האנרגיות הטובות שלך? ולמה סתם להגיד עלי ככה - אני קורא עכשיו את מישל וולבק, זה לא מספיק עמוק לטעמך?" "וולבק הוא חרא. נשבר לי מכל הגאונים האלה שמשתמשים בכישרון שלהם כדי לדכא לי ת'נשמה. בא לי למות אחרי שאני קוראת אותו."

השמים נרגעו מעט והגשם מתנמנם, אבל אני כבר לא מצליחה להעביר פקודה לפעימות הלב שלי לפרוק את נשקן. הן צועדות במקצב של פלוגה עוינת, שרויות במלחמה עקובה מדילמות עם סדרי עולם. מה אני קוברת שם בתוך המחילות המעורפלות של ההוויה המחויכת שלי? וכמה מים עוד יתפרצו אלי הביתה כדי שאבין? אני רעבה וקר לי. כל החלונות בבית פתוחים כדי לסגור אפשרות של הרעלה, ואני מתיישבת עם הלפטופ על התנור ומנסה לעבוד.

על מה אני אכתוב לעזאזל? כל הניו אייג' הזה יצא לי מכל החורים. איך עסק כל כך מיושן מרשה לעצמו להתהדר במילה "חדש?" מה חדש בכל התכנים הלעוסים האלה שעטופים בניירות מרשרשים של בונבוניירה? ואיך בדיוק אני מביאה את הפנים היותר רעננות של התחום הזה בלי להסריח מאינטלקטואליזציה מוגזמת, כפי שרבים וטובים עשו לפני? רומזים לנו שיש ניו אייג' אחר - טוב שמישהו יודע על זה. כי אני כבר לא יודעת כלום.

"תן תן תן תן - תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו שכח את הכל." "הבהלת אותי, אידיוט. מה אתה עושה כאן?" "אם יש לך כאב רמסהו ברגליים, פתח את פיך ושירה בקול: א-הה א-הה כולנו נשתגע..." "די כבר, נו. ולמה מהחלון עם המסכה הגרוטסקית הזאת? רחמים." הוא נכנס פנימה ומחבק אותי חזק, "דאגתי לך. מספיק איבדתי החודש את אלכסנדר מקווין, אני לא יכול לעמוד בעוד טרגדיה כזאת. תעשי קפה." "איפה החבר שלך?" אני מפעילה את הקומקום. "השארתי אותו במסיבה. נראה לי שאחרי עשר שנים של זוגיות אני יכול לשחרר קצת. ושלך?" "בארוחת צהריים אצל ההורים. אתה מוכן להוריד כבר את המקהלה היוונית הזאת מהפנים שלך?" "אני פוחד." "ממה?" "מהריח." "אתה צודק, זה מפגע תברואתי מה שקורה פה, למרות שהוצאתי את המים עם דלי וסתמתי את החור עם שקיות ניילון." "שקיות ניילון?" "בוא נלך לאכול, אני מתה מרעב." "מונטיפיורי?" "מה אתה אומר?" "את זקוקה לזה, אני מזמין."

אנחנו יוצאים לרחוב ורואים את המשאית של העירייה מחדירה את צינור המשאבה שלה לאחת מבריכות הביוב שבכביש. "הגיעו מהר החבר'ה," אני אומרת, "אולי בכל זאת אשאר לכתוב?" "אין מצב, רוחניקה," הוא ממשיך ללכת לכיוון האוטו, "יש מערכת חוקים שלמה שעליה מושתת האורגניזם שאנחנו וחייבים לציית לה. מזון הוא חוק יסוד, והאוכל במונטיפיורי הוא חוק וסדר." "אל תקשקש לי עכשיו, אני רצינית." "גם אני רציני," הוא נעצר, "מאוד רציני. ואת רוצה לדעת באמת מה אני חושב על כל ה'משמעויות הפנימיות' שאת מנסה לדוג בכוח מתוך המים המצחינים של הביוב?" "מתה לדעת." "אני חושב שאת לא זורמת." "לא זורמת?" אני צוחקת, "מאיפה הבאת לי עכשיו את הקלישאה הרוח'נית הזאת?" "הנה, עוד עניין – 'הקלישאה הרוח'נית הזאת'. את כל כך פוחדת להישמע כמו עוד איזו רוח'נית שאת פשוט סותמת לעצמך את הפה ולא אומרת כלום." "הלו הלו, לאט, אני לא מצליחה לעקוב."

"תשמעי," הוא מתיישב על הקצה של המדרכה ואני מצטרפת אליו, "כבר חודש את מדברת על זה שאת רוצה לכתוב טור קבוע שצריך להיות ככה ולא צריך להיות ככה, ואת רק מתכננת ומתכננת." "בסדר," אני אומרת, "מותר לי לחפש." "ברור שמותר, השאלה היא מתי החיפוש הזה הופך להיות תקיעות, ואני חושש שזה מה שקורה כאן. את יודעת, אצלנו בארכיטקטורה יש מושג שנקרא 'בלו פרינט'. זו מעין 'תכנית על' שהארכיטקט מכין לפני שהבניין עצמו מתחיל להיבנות, והשלב הזה הוא הכרחי, אין ספק, אבל מתישהו צריך להתקדם משם, אחרת אני נשאר רק עם שרטוטים שאני יכול לנגב איתם."

"א-הה, אז מה אתה אומר בעצם?" "אני אומר שלפעמים יש לך נטייה לסדר לך את הדברים בתבניות על כאלו, והתבניות כל כך מושלמות שאת חוששת לדפוק את המסמר הראשון כי זה יהרוס לך את כל העסק – זה אף פעם לא יהיה בדיוק איך שתכננת, אז בסוף את לא עושה כלום." "וואלה. אבל זה לא קורה לי הרבה." "זה קורה לך עכשיו. יש מלא דברים שאת מתכננת לעשות עם ה'פרויקט החדש' שלך – נקרא לזה ככה – ואת תקועה קצת בשלב הבלו פרינט. את לא מתלכלכת. תזרקי את עצמך, מה כבר יכול להיות?" "לא מתלכלכת?" "לא מתלכלכת. אפילו כשאת מוצפת לגמרי הטביעה שלך היא סטרילית." "מה סטרילי בלדחוף את הידיים לתוך החור של המקלחת? ואיך כל זה קשור להצפה שהייתה לי? אני לא מבינה." "נו, את לא זורמת, וכשהעניינים לא זורמים כמו שצריך בסוף יש הצפה. לא מסובך." "פשש... הבאת אותה בתובנות." אני קמה מהמדרכה, מנערת כמה עלים שנדבקו אלי ומושיטה לו יד. "יאללה, כנס כבר לאוטו וניסע."