אז בוא נטייל בחלומות

כשאני קורא את כתבי יונג אני לא יכול שלא לתהות על הדמיון העצום הקיים בין תאור מבנה הנפש על פי יונג ובין תורות רוחניות שונות, לרבות הקבלה, או ספריו של קרלוס קסטנדה, המתארות את מבנה העולם וגורסות כי העולם אינו כפי שהוא נראה. אלו המכירים את יונג בוודאי מרימים גבה בשלב זה, כיוון שיונג לא כתב על מושגים אלו, אולם בכל זאת, קיים מכנה משותף בדרך בה הם תופסים את העולם.

בקבלה קוראים לזה הסתר, בהילינג מדברים על הילות ואנרגיות, ולמעשה ידוע כבר זמן רב שהעולם הוא סיבים של אור ומשהו מתרגם את הסיבים האלו לחומר: משהו הופך אותם למוצקים, לזהויות, נותן לדברים שמות, צורות, מרחב ונפח. אצל קרלוס קסטנדה "המערכת" הזו נקראת "נקודת המאסף", במקומות אחרים היא נקראת "הניצוץ האלוהי", וכמו תמיד לאמת אחת יש הרבה שמות. במקרה של יונג אותה "מערכת הפעלה" נקראת: "אגו".

כשיונג מתאר את הנפש ומחלק את המעגל המייצג את הנפש לשניים, הוא מחלק אותו בדיוק כפי שרוב התורות הרוחניות מחלקות את העולם: למציאות אותה אנו יכולים לתפוס (המודע), והמציאות שהיא מעבר לתפיסת המציאות שלנו. אותה "מערכת הפעלה", החלק המגדיר את המציאות שלנו, שיוצר סדר ומגדיר את מי שאנו, נקרא "אגו" והוא מיוצג על-ידי ריבוע. ה"אגו" הוא המפקד העליון, המערכת שמחליטה אילו דברים יכנסו למציאות אותה אנו מסוגלים לתפוס ואילו לא.

ישויות אנרגטיות למשל, ברוב המקרים נמצאות במציאות אליה אנו לא יכולים להגיע, במקום אותו אנו לא יכולים לתפוס. ה"אגו" אינו מוכן לתפוס אותן ואנו לא מודעים כביכול לקיומן. לא מודעים עד שיום אחד - בדיוק כפי שאנו יכולים שלא להיות מודעים לרגשות למשל - הן תעלנה ותאלצנה את ה"אגו" להתמודד עם המציאות החדשה, המציאות שבאה מהגוף ומהחלקים של הלא מודע.

אולם, ישנו מקום מסתורי, אליו ה"אגו" לא יכול להגיע, נקודה עיוורת הנמצאת במעמקי הלא מודע שלנו. מקום שכפי שתיכף יתברר, הוא לא רק מאפיין את מי שאנחנו, אלא גם מהווה חלק גדול ממי שאנו וקובע גם את המאפיינים האישיים שלנו.

הסיבה המרכזית שבגללה יונג כה נמשך לתורתו של פרויד הייתה מנגנון ההדחקה של תת המודע עליו דיבר פרויד. ברבות השנים התגלתה מחלוקת ביניהם סביב הנושא הזה, אך הדבר שסיקרן את יונג הוא אותו חלק שמדחיק את הטראומות. הלא מודע עליו פרויד מדבר הוא המקום בו אצורים כל הזיכרונות, הטראומות והניסיונות הלא נעימים שצברנו במהלך החיים שלנו: החל מינקות ועד לבגרות. יונג מאד הסתקרן לדעת מה יש שם בנפש, שבגללו קיים צורך כל כך גדול לדחוק את הטראומות מחוץ למודע, כה רחוק עד כדי שהמודע לגמרי לא מודע להם.

החלק המעניין הוא שדווקא טראומות אלו, אותן חוויות לא נעימות שעברנו במרוצת השנים, דווקא הן מהוות מרכיב חשוב באישיות שלנו. מהן צומחים המאפיינים המיוחדים לנו ולאלו קורא יונג הלא מודע האישי. בזכותם אנו נתרגם את החיים ואת החווית שלנו בחיים באופן שונה מאדם אחר שחווה אוסף של חוויות וטראומות מסוג אחר. לתת המודע האישי קורא יונג בשם נוסף – "הצל", וזהו מנגנון שזהה כמעט לחלוטין למנגנון תת המודע אותו מציג פרויד.

ה"אני" (ראו מאמר קודם) הוא התוצאה של הביולוגיה של הגוף, תוצאה של כל אותם אירועים קולקטיביים וחוויות אותם האנושות עברה ככלל. שם נמצא את הרעיונות המרכזיים הגדולים של חיינו: לידה, התאהבות, מין, זוגיות, חתונה, הזדקנות, מוות וכדומה. שם תהיה מפת הדרכים של מה שאנו אמורים לעבור והדרך בה אנו צריכים ללכת. כל מה שהאנושות חוותה כבר נמצא שם, "צרוב" במקום הנקרא הלא מודע הקולקטיבי.

מצד שני יש לנו את הזיכרון של כל החוויות האישיות המשתמרות ב"צל", בלא מודע האישי. שניהם יושבים בלא מודע וכשמגיע הרגע – הם מייצרים אימפולסים ומנסים לעלות למודע. הם קוראים ל"אגו" ומבקשים להביא את המצוקה שלהם למודע.

מתוך שני מרכזים אלו באים החלומות, המיתוסים והסימבולים, ומשם גם צומחות האמנות והיצירות הספרותיות. כיוון שישנם שני מרכזים בלא מודע שלנו, יופיעו בהקבלה שני סוגים של חלומות - חלומות אישיים וחלומות קולקטיביים, או כפי שיונג מכנה אותם: החלומות הגדולים והחלומות הקטנים.

חלומות אישיים (החלומות הקטנים): את החלומות הצומחים מה"צל", מהלא מודע האישי, ניתן פעמים רבות להבין באופן ישיר, או לפרש באמצעות שיטת האסוציאציות האישית אותה פיתח פרויד במקור. אלו יהיו סימבולים אישיים שרק אנו יכולים לפענח אותם, כיוון שהם לא נוגעים לחוויות הקולקטיביות אותן האנושות עוברת.

ככלל, המפרש של החלום הוא החולם ולא פותר החלומות, ולכן אם נחלום לדוגמה על דמות המאיימת עלינו בחלום, רק אנו יכולים להבין מי היא אותה דמות. כשנבין כי הדמות בחלום היא רעיון אבסטרקטי המייצג את תחושת האיום שאותה אנו חווים במהלך היום יום, נוכל פעמים רבות להבין למשל כי הדמות היא אותו מינוס בבנק שאנו עומדים להיכנס אליו בקרוב, הטורד את שנתינו כבר כמה ימים.

מצד שני, לא תמיד המקרה פשוט ולפעמים הקישור אינו כה ברור. כאן נכנס עיקרון האסוציאציות האישי שפרויד פיתח, שהרעיון המרכזי בו הוא לאפשר לחולם להעלות אסוציאציות חופשיות שאותה דמות, במקרה זה, מעלה. כך למשל יכול להיות שהדמות מזכירה לחולם שלנו ליצן והוא אינו מבין מדוע הליצן מעלה תחושות של רתיעה אצלו, שכן הוא חובב ליצנים. הליצן, ימשיך החולם להעלות אסוציאציה, מזכיר לו את אותו ליצן עלוב שחמותו מימנה ליום ההולדת 11 של ביתו, וכאן הוא גם ייזכר בעוד פרט מהחלום: הוא ייזכר שהדמות יצאה מחצר בית שמזכיר את ביתה של חמותו. בשלב זה החלום מתחיל להתבהר: כאן החולם שלנו מבין כי בעצם הוא מפחד להתעמת עם חמותו שלועגת לדרך החיים בה הוא ואשתו חיים.

חלומות קולקטיביים (החלומות הגדולים): רוב החלומות שנחלום יהיו חלומות אישיים, אך יהיו בחיינו מספר לא מועט של חלומות, במיוחד בצמתים חשובים, אותם לא נוכל להבין או לפתור בעזרת היגיון פשוט או טכניקת האסוציאציות החופשיות. לא נוכל כיוון שמקור חלומות אלו אינו נמצא בלא מודע האישי. אלו יהיו חלומות קולקטיביים העולים כיוון שאנו נמצאים בצומת בה רבים עברו לפנינו והתשובות לפתרון החלום אינו אישי, כי אם עוסק בפירוש הארכיטיפי של החלום.

כך, למשל, חולמת יכולה לספר כי חלמה על כלב שתוקף אותה. חלום זה אינו חלום אישי, כיוון שהיא לא מקשרת, גם לא בצורה אסוציאטיבית את הקשר של הסימבול לחלום: היא מספרת שאין לה בעיה עם כלבים, שלא תקפו אותה כלבים, עבורה כלב זו חיה נאמנה ונפלאה ואפילו היא מגדלת כלב בביתה. בשלב מסוים היה חשד שאולי החבר לשעבר שלה הוא ה"כלב" שמתקיף אותה, אולם זה לא זה, כיוון שהיא כבר התגברה על המשבר.

אז מדוע אם כך הופיע הכלב בחלום? כיוון שהכלב הפעם הוא אינו סימבול אישי כי אם קולקטיבי ומשמעות הדבר היא שהחולמת שלנו עומדת בפני פרשת דרכים בה כולם עוברים, והרמז לסוג פרשת הדרכים קשור לסימבול קולקטיבי. הכלב הוא אחד הפרדוקסים הגדולים שנוכל למצוא בעולם הסימבולים. אם הוא חברו הטוב של האדם, כיצד ייתכן שפעמים רבות כשאנו עוברים ליד כלב זר אנו חוששים מעט ועולה בנו השאלה האם הוא ינבח או ינשך? כיצד ייתכן ש"חברו הטוב של האדם" יעשה את זה? איך הוא יכול לנשוך אותנו אם הוא אכן חברנו הטוב?

התשובה אם כן, היא שהעובדות הן שאכן פעמים רבות חברנו הטוב, וכבר לא מדובר בכלבים (בכל אופן לא על בעלי חיים), "נושך" אותנו, "מתקיף" אותנו, ובמילים אחרות - פוגע בנו. המציאות היא שלעיתים האנשים בהם אנו בוטחים ובהם אנו נותנים אמון בוגדים בנו ופוגעים בנו. זהו הסימבול הארכיטיפי של הכלב וזו הצומת בה כולנו נמצא את עצמנו. צומת בה עלינו להחליט שלמרות הבגידות והמכאובים שעברנו בחיינו, עלינו להתאושש ולהמשיך לפתח מערכות יחסים, להתמסר, להתאהב, לבטוח ולתת את כל מה שיש לנו.

אנו חוששים ויודעים שייתכן שניפגע, אולם זהו טיבו של האדם וזהו הקונפליקט איתו אנו צריכים לחיות ואיתו אנו צריכים להתמודד פעמים רבות בחיינו. את הקונפליקט הארכיטיפי הזה, קונפליקט אותו חוו מיליוני בני אדם לפנינו, סימבול הכלב בא לבטא. לכן, הכלב יכול להיות חברו הטוב של האדם מצד אחד, אך מתקיף ונושך מצד שני. הכלב מכיל את כל הצדדים: את החברות, את הכאב, את הבגידה, ואולי בגלל זה הוא נבחר להיות חברו הטוב של האדם.

עכשיו, כשהחולמת מבינה מה מייצג הכלב מבחינה ארכיטיפית, הכול ברור לה והיא מספרת שאכן היא נמצאת בסוג של דילמה עם חברה שהציעה לה לצאת איתה לטיול בדרום אמריקה והיא לא הייתה בטוחה שבא לה להיכנס שוב לקשר עם חברה שהיא לא יודעת מה ייצא מזה. החלום הביא אותה למסקנה שזה לא נכון עבורה לעצור את החיים בגלל החששות שלה והיא נסעה עם החברה למרות החששות.


שגיא מנדלבוים עוסק בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! ובעל ניסיון של 16 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות, אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.