פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      תהיי ילדה טובה

      כבר בילדות מוחדרת בנו מערכת ציפיות ואמונות, שלוקחת מאיתנו את החופש להיות באמת אנחנו. איך פורצים את התבנית הנוקשה הזאת?

      לכולנו פחדים רבים: פחד שלא יאהבו אותי, פחד מדחייה, פחד מנטישה, פחד מהמוות, פחד משיגעון ועוד, ופחדים אלו משתקים אותנו מללכת אחרי אמת ליבנו ונפשנו. מרוב שהורגלנו מילדות
      להיות "ילדים טובים" (וכל ילד וילדה לומדים בשנים הראשונות מה זה להיות "הילד הטוב" הזה), אנחנו מותנים להתנהג בהתאם לציפיות שאנחנו חושבים שהם הציפיות מאיתנו, ומהציפיות האלה נבנית לה בשקט מערכת לא מודעת של אמונות. מהאמונות האלה אנחנו קובעים מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה לא, ומכך נוצר מערך ההתנהגויות שלנו.

      לדאבוננו, אנחנו מופעלים כרובוטים לעמוד בציפיות והאמונות האלה שבמוחנו, כאשר, שוב, ישנה האפשרות שציפיות ואמונות אלו הן פרי הזייתנו. לדוגמה: אישה שבצעירותה גדלה עם אם שלא הרשתה לה לצאת ולבלות כיוון שהיא בודדה, למדה בנערותה שכדי להיות "בת טובה" עליה לא להזניח את הקרובים לה ולא להשאיר אותם לבד. כשהתחתנה המשיכה עם האמונה שבעלה יכעס עליה אם תצא לבקר חברה, ולכן מעולם לא שקלה כלל בילויים או יציאות עם חברות. היא לא חשבה על האפשרות לשאול את בעלה מה דעתו על כך.

      שרירים מכווצים

      מרוב שהאישה הורגלה להתנהגות מסוימת, היא לא שמה לב לרצון הזה שמידי פעם עלה בה. כשחברות מהעבודה היו מזמינות אותה לקפה, היא לא עצרה לשאול ולברר, אלא מיד ענתה "אני לא אוהבת בתי קפה, אני אוהבת להיות בבית". בדרך לביתה הייתה מצטערת על כך שלה אין את הזכות או היכולת לשבת עם חברותיה, והיא לא חשבה כלל על האפשרות כי לבעלה זה יישמע הגיוני והוא דווקא יפרגן לה אם תהנה קצת מהחיים.

      כל אחד מאיתנו מפתח לעצמו "אני": זהות אישית הבנויה על אמות מידה, ערכים ונורמות התנהגות, וזה נהדר וטבעי. הבעיה מתחילה כשאנחנו נותנים לזהות הזאת, למי שהגדרנו שהוא אנחנו, להשתלט עלינו ולהפוך אותנו למתנהלים מתוך תבנית נוקשה שהולכת ומצרה עלינו.

      לרוב, כשקיים בנו רצון לעשות מעשה שלא נכנס לתבנית הזאת, שלא תואם את ה"אני", מופיע פחד גדול לאבד את מי ש"אני", למוטט את עצמי. לדוגמה: לצעוק על מישהו, לשכב בפגישה ראשונה, לעזוב אהוב ועוד. כל החסמים האלה שאנו שמים על עצמנו מביאים לתסכול ולשרירים מכווצים, ורק כשהתסכול והכאב
      גדולים מידי אנחנו חושבים מה לעשות.

      שינוי מודרך

      הדרך לצאת מהפחד אל החופש נעשית בשני שלבים:

      1. בשלב הראשון עלינו להיות מודעים: לדעת האם אנחנו מתנהלים באופן הזה והזה מתוך הרגל, מתוך פחד, או ממקום של חופש. מודעות היא תהליך עומק שצריך להשקיע בו זמן ואנרגיה, משום שהאוטומטים שלנו כל כך מושרשים, ולרוב אנחנו לא מבחינים בכך שהם לא אנחנו אלא הפחדים וההרגלים שלנו.

      חשוב לציין כי עשיית "דווקא" אינה אותנטית, היא עוד דוגמה לפחד. זה מזכיר לי שכשהייתי בתיכון נחשבתי לאותנטית, אמיצה ולא נשאבת בזרם. חבריי היו מתגאים בי ומחמיאים לי עד כמה אני אינדיבידואליסטית. צחקתי ואמרתי שאני לא, אני פשוט קונפורמיסטית, רק בכיוון ההפוך. אני עדיין נופלת לעיתים למלכודת "המורדת", אך דרך תהליך מודעות אני מצליחה להבין את זה ולהפסיק את זה. במילים אחרות, לא כדאי להיות שה בעדר, אך יחד עם זאת לא כדאי לפנות נגד הזרם מתוך אוטומט.
      .
      אני מציעה לכם לערוך רשימה ולכלול בה את כל הדברים שאינכם עושים, מתוך אמונה או מחשבה שאם תעשו אותם, אתם או מישהו אחר עלולים להיפגע או לכעוס. אתם עשויים לגלות שברוב המקרים, אם תשאלו ותבררו, יסתבר לכם ששום פגיעה או נזק לא יקרו אם תעשו את מה שאתם רוצים לעשות.

      2. בשלב השני, אחרי שהפכנו להיות מודעים לצורך מסוים, אני ממליצה לעבוד על הביטחון בהצלחת תהליך השינוי. אפשר לעשות זאת באמצעות דמיון או כתיבה: דמיינו את עצמכם לאחר שהשגתם את השינוי. איך זה מרגיש? האם זה מרגיש קליל? האם זה מרגיש נעים? כעת, כדאי להכין רשימת יעדים ומטרות: עדיף לפרוט ליעדים קטנים וברי השגה, מאשר להעמיד משימה אחת גדולה ומורכבת, שכשניגש ליישם אותה לא נדע כלל במה להתחיל ונישבר בדרך.

      אלכסנדרה רבינוביץ היא עובדת סוציאלית ומגשרת, מלווה להעצמה אישית, משפחתית וקבוצתית, ובעלת "אלכימיה לחיים".