אני עומד במעגל

איך מסביר יונג את המסתורין הגדול מכולם - נפש האדם? הוא מצייר מעגל. שפת הסימבולים - חלק שני

  • סימבולים
  • נפש
שגיא מנדלבוים

"אומרים שכולנו מחפשים משמעות לחיים, אך איני חושב שזה באמת מה שאנו מחפשים. מה שאנו מחפשים היא החוויה של להיות חי, לחוש את העונג שבהיותנו חיים. בסופו של דבר זהו העניין כולו, וזה מה שהמיתוסים מסייעים לנו למצוא בעצמנו." (ג'וזף קמפבל)

פסיכולוגים רבים חקרו את שפת הנפש וניסו להבין מדוע, כפי שאדולף בסטיאן גילה לראשונה, ישנם במקומות שונים ובמאות שונות מוטיבים החוזרים על עצמם. מדוע נמצאים כמעט בכל התרבויות דרקונים? כיצד ייתכן שסיפור בראשית כה דומה בכל כך הרבה תרבויות וזאת למרות שאין קשר גיאוגרפי? איך ייתכן שסיפורים או אגדות עם בקצה אחד של הגלובוס כל-כך דומים לסיפורים המסופרים בקצה השני?

רבים עסקו בנושא זה, אך מכולם היה זה יונג - בכל אופן כך טוען ג'וזף קמפבל - שהצליח להסביר בצורה הטובה ביותר כיצד זה ייתכן. יונג אמנם לא הציג עבודה סופית ומוחלטת, הוא היה תיאורטיקן ועבודתו הייתה סובייקטיבית. בכלל, הפסיכולוגיה היא תחום מאד רחב, וקיימים בה מסתורין ותעלומות בלתי פתורות עד היום. אולם למרות זאת הניח יונג את הבסיס איתו ניתן למצוא פתרון והסבר לחלק מהתעלומות שקיימות בנפש האדם בכלל, וההסבר לאותם המוטיבים האתניים, החוזרים בכל מקום בפרט.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

הארכיטיפים של הלא מודע

לסימבולים אותם הנפש שלנו מעלה מהלא מודע, ושאותם אנו פוגשים גם בחלומות, קרא יונג הארכיטיפים של הלא מודע. מושג בסיסי זה, כבר בנקודה זו מאפשר לנו להבין מהי גישתו של יונג לגבי הרעיונות החוזרים בכל מקום. אם הלא מודע הנו חלק ממי שאנו, הרי שבאיזושהי מידה מוטיבים חוזרים אלו, ארכיטיפים אלו, הם רעיונות הקיימים בלא מודע של החיה האנושית, חלק מהביולוגיה שלנו, ומקורם מתחיל בהתנסויות הרבות שבמהלך השנים והדורות חדרו דרך מערכת העצבים והוטמעו בנו.

במאמר זה, שהוא חלק שני בסדרת מאמרים העוסקים בשפת הסימבולים, אני מזמין אתכם להכיר את גישתו של יונג לגבי המסתורין הגדול מכולם – נפש האדם. לא נצליח כמובן לפענח את המסתורין הגדול הזה, אולם נוכל להבין כמה מושגים בסיסיים שיעזרו לנו להבין בהמשך מהם הסימבולים ומהיכן הם באים.

כדי להסביר מהי הנפש ומהם הכוחות הפועלים בה משתמש יונג במעגל. אפלטון היה הראשון שטען כי המעגל מסמל את הנפש. אחריו רבים אמצו את הסימבול ונפגוש את סימבול המעגל המיוחס לנפש בהרבה מקומות, לרבות בגלגל המזלות האסטרולוגי. בכל מעגל נמצא את נקודת האמצע, נקודה שבשפת הנפש מסמלת את ה"אני" שלנו. קצוות המעגל מסמלים את גבולות המודעות, או גבולות ההתנסות שלנו.

המעגל של יונג מחולק לשניים בצורה לא שווה והקו האופקי, המחלק את המעגל לשני חלקים, אף שהם לא שווים, מייצג את סף המודעות שלנו. מעל קו זה נמצאת המודעות הערה שלנו, החלק המנטאלי הער שלנו, המחשבות והאני הער. שם נמצא את תפיסת המציאות היום-יומית שלנו ואת החלקים להם אנו מודעים.
מתחת לקו זה נמצא הלא מודע - החכמה של הגוף עצמו, החלקים שלא נמצאים בתפיסה הרגילה שלנו. שם נמצא את החלקים הלא נראים בחשיבה שלנו שאנו לא מודעים להם, החלקים שעוד לא צפו.

בגוף אני מבינה

המונח בו השתמש יונג כדי להגדיר את המכלול של כל מי שאנו, הוא ה"אני" (נקודת האמצע). ה"אני" שיונג מתייחס אליו אינו הנשמה הנצחית, כפי שמגדירים ההינדים את העצמי כ"אטמן", ואינו החלקים הגבוהים שלנו שאינם נגישים לנו. אם ה"אני" היה הנשמה הנצחית לא היה שם מעגל כדי להגדיר אותה, מה שהיה שם היה רק דף לבן חלק, שכן לנשמה אין גבולות והיא מתחברת במודעות וביכולת התפיסה שלה עם היקום.

ה"אני" אותו יונג הגדיר אינו מודעות אין סופית, אלא מודעות, יכולת תפיסה, הנמצאת בגבולות הגוף הספציפי שלנו. ה"אני" קשור עם הגוף שלנו, עם ההתנסויות שלנו, והחוויות שלנו יהיו קשורות ויתקיימו רק דרך הגוף שלנו. זה לא משנה אם אנו אשה, גבר, צעירים, מבוגרים, חסונים או מוגבלים, בתפיסת ה"אני" אין השוואה לאחרים, זהו האני שלנו, קשור עם הגוף הספציפי שלנו. עם זה עלינו לחיות וזה לא רלוונטי לרצות להיות גבוהים, רזים או שונים. זה מי שאנו ועם זה אנו צריכים להתמודד ולצמוח.

המעגל החיצוני מייצג את גבולות ההתנסות שלנו, את הגבול אליו מגיעה יכולת התפיסה שלנו, ומעבר לכך אין לנו יכולת להבין או לתפוס את המציאות. תינוק, למשל, זו דוגמא מצוינת לתפקוד של רעיון ה"אני" עליו מדבר יונג. עבור תינוק אין קו אופקי המחלק את המודעות לשניים. התינוק נמצא במקום שבו כל מי שהוא, פורץ החוצה ללא גבולות וסייגים. אם הוא רוצה לבכות – זה קורה, ואם הוא רוצה לאכול, הוא צועק ללא יכולת מודעת למגבלות או לקשיים שהוא אולי יוצר. אין לו מודעות אלא רק לעצמו ולגוף שלו.

אבל אז אנחנו מתבגרים והתינוק שתפקד בהתאמה מלאה עם רמת הגוף שלו, כבר מבין שהוא לא לבד, ועכשיו כשהוא בוכה בלילה יש בני משפחה שזה מפריע להם. פתאום הוא מגלה שלעשות את הצרכים שלו איפה שהוא רוצה זה כבר לא ממש מקובל. כאן מתחיל הפיצול וכאן יש לנו את קו סף המודעות המפריד בין המודע - מה מותר, מה צריך ומה מצפים? - לבין הלא מודע: מה הגוף רוצה? מה אני צריך? כדי לגשר בין שני החלקים האלה אנו נפגוש את ה"אגו".

קונטרול פריק

מרכז המודע שלנו נקרא ה"אגו", ה"אני". ג'וזף קמפבל מציג את ה"אגו" דרך ריבוע כדי להבליט את העובדה שהשיפוטיות של ה"אגו" אינה באה בתיאום עם הטבע שלנו, עם הגוף שלנו. ה"אגו" הוא המפקד שיודע מה צריך, קובע מה יקרה ויודע מתי להקצות משאבים לכל משימה. התפקיד שלו הוא לא להכתיב כמה מרובע הלא מודע צריך להיות, אלא להביא את האימפולסים הקיימים בלא מודע למעלה אל תוך מערכת היחסים הקיימת בין התנאים החיצוניים שלנו (המודע, או במילים אחרות: מה שצריך שיקרה) והלא מודע (מה אני רוצה?).

במילים אחרות, ה"אגו" הוא זה שדרכו אנו חווים את המציאות שלנו, זו המערכת שנותנת לנו תחושת שווא של מי שאנחנו. אנו חושבים שהחלק החושב, הפעיל, הנוכח, הדומיננטי, הוא מי שאנחנו. אנו בטוחים שהאני המדומה הזה מנהל את העניינים: הוא הרי זה שמדבר אלינו, דרכו הכול ברור ופשוט תמיד, עד שיום אחד עולים צרכים ורצונות ממקום אחר, מתחת לחגורה. יום אחד הגבר פוגש את האשה שמעוררת אותו ואז הוא מגלה כמה הוא בעצם לא מנהל את העניינים. ה"אגו" ינסה להחזיר את השליטה, אולם זהו קרב אבוד מראש, כיוון שהאני האמיתי נמצא בגוף, בחלק הלא מודע.

האגו צריך לתת לנו את הכלים דרכם נוכל לחיות בשלום ולמצוא את העמק השווה בין מה שאנחנו רוצים למה שצריך שיקרה. כך למשל ייתכן שהילד רוצה ללכת לקניות בסופר עם אמא שלו כשהוא לבוש בפיג'מה (הרצון של הלא מודע), אולם זה לא מקובל (המודע). מערכת היחסים של הילד עם הסביבה לא נמצאת בתיאום עם מה שהוא רוצה.

ה"אגו" צריך למצוא את הפתרון והוא לומד לעשות זאת במהלך השנים ומשתפר עם הזמן. בגיל מבוגר סביר להניח שאנו כבר לא נצרח ונבכה, אלא נבין שכך העולם מתנהל, שלא יוצאים עם פיג'מה לסופר ואם אני רוצה ללבוש פיג'מה, אני אחכה ללילה. פעמים רבות במהלך היום אנו נמצאים בקונפליקטים בין שני החלקים האלו וה"אגו" הוא זה שצריך למצוא את הפתרון, את הפשרה.

האימפולסים שלנו באים מהלא מודע והם קיימים בתיאום עם הטבע: התינוק יודע מיד מה לעשות עם פטמה, הגבר והאשה מגלים מהר מאד מה עושים שם במיטה בין הסדינים, והחיה האנושית יודעת כיצד לשרוד. תרבות לעומת זאת היא תוצאה של שיתוף פעולה בין ה"אני" לבין ה"אגו". מיתולוגיה וסימבולים הם השפה בה משתמש ה"אני" כדי לדבר עם ה"אגו", וה"אגו" צריך ללמוד לדבר את השפה הזו.

אך מהי השפה הזו? האם היא נשכחה? האם היא אישית? קולקטיבית? מתי אני מדבר ומתי הקונפליקטים שלי מדברים? על שאלות אלו ועוד אדבר בשבוע הבא, בו נגלה עוד צדדים של נפש האדם ונתחיל להבין מהי שפת הסימבולים ומהיכן בדיוק הם באים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully