פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיפור על אהבה ומוות

      משום מה אנחנו בטוחים שנחיה ונאהב לנצח, שהמוות הוא משהו כה רחוק מאיתנו. למרבה הצער, מה שמסיים את החיים וכל רגע מהם היא שנייה אחת וזהו

      בסך הכל הלכתי לים. היה בוקר והיה ים, הייתי במהלכה של סדנה. "ים זה הרי דבר טוב", אמרתי לעצמי. אבל הים היה סוער במיוחד בבוקר ההוא. "לטבול בים", אמרתי לעצמי, "רק לטבול בים".
      נעמדתי על הסלעים והתחלתי להיכנס פנימה, רק קצת. לרגע הרגשתי את הסחף, פחד קטן עבר בי, אבל הוא חלף. רונית, שהגיעה איתי, נשארה מאחוריי. אני התקדמתי. טבלתי את חלק הגוף התחתון. גלים באו ושטפו אותי. אני על הסלעים, רק סלעים מתחתיי, אי אפשר להגיע לחול. ואני, אני הרי נהנית, אני בים.

      "אני כבר יוצאת", אני אומרת לעצמי שאני כבר יוצאת. "אבל עוד לא טבלתי את השיער. רגע, רק אטבול את השיער ואז אצא". גל מגיע ושוטף אותי, ואז בלי שום אזהרה אני חשה חלל מתחתיי, זרם סוחף אותי לאחור ולשבריר חסר זמן אני בלי הגנה, וקול קטן בראשי אומר: "זהו". לא "זהו" דרמטי, "זהו" קטן, שקט ופשוט. שנייה אחר כך הידיים שלי מלפפות את הסלעים, נאחזות בהם כפי שלא ידעתי שאפשר. הסלע מחוספס, כמה כוח יוצא ממני, אני נמשכת החוצה, מתרוממת ויוצאת.

      שיחה שקטה עם אלוהים

      כמו בסרט הוליוודי, הידיים שלי מתיזות דם ואני כלל לא חשתי שנפצעתי. אני מחזירה אותן למים ויושבת שם כמה רגעים. "אני רוצה לחזור". מתרוממת, עוטפת את ידיי, את שתי ציפורניי השבורות ואת העור המרוט במגבת הלבנה כדי שתעצור את הדם.
      אנחנו פוסעות בחזרה. אני מתחילה לבכות, פתאום אני לא יכולה יותר לעצור איזה זרם מבפנים.

      "אתה", אני אומרת לאלוהים כשאני יושבת בחדר מול המראה ובוכה, "יכולת לקחת אותי עכשיו, כמעט לקחת אותי עכשיו".
      הוא שותק. והוא כל כך איתי. הפשטות, הקלות שבה זה כמעט קרה. בלי דרמות. קצת סחף. וזהו. הקלות שבה קיבלתי את זה. זהו. לא פחד. פשוט זהו. והחיים שזרמו ממני חזרה לחוף, אליי. הכוח של החיים.

      שבוע אחר כך הלכתי לים, מבקשת להתגבר על טראומה פוטנציאלית. לאט לאט נכנסתי למים, דורכת על החול, חשה מצד אחד את היציבות והנעימות, ומצד שני, מביטה באופק ורואה בו את הלא נודע. ואני בפנים, ביחד, צד אחד כאן, צד אחד שם, הכל נמצא בו זמנית.

      יהיו גם דמעות

      החיים האלה הולכים מאיתנו מתישהו. לא תמיד יש מסיבות פרידה. ואנחנו חיים אותם, חושבים שיש עוד המון זמן. "כן, מחר אדאג לעצמי באמת. רק עוד היום אעשה משהו שלא נכון עבורי, רק עוד היום". לא מקבלים נקודות, ידעתי, מפסידים חיים. ואם אני לא אחיה אותם, אף אחד לא יחיה אותם במקומי. שנייה אחת ואז, וזהו.

      נכון, אם נמות, יהיו גם דמעות, מחשבה שבאופן מוזר יכולה להיות מנחמת, שהצער של אחרים הוא שגורם לנו להרגיש קיימים וחשובים. "החיים לא ימשיכו אותו הדבר בלעדינו", אומר הקול, "אני כל כך חשוב".

      זה מה שיש

      כשאני לא מחזיקה, אני אוהבת. לא אוהבת אותך. פשוט אוהבת. כשהכל לא שלי, אז הכל שלי ובשבילי. בשביל החתול "שלי" אני מוכנה לגרש חתולים אחרים ולהאמין באמת שלהם אני לא אמורה לדאוג. אישה חכמה בשם אמרה לי פעם: "כשמוציאים מהשלם ולו את הדבר הקטן ביותר, מאבדים את הכל".

      כשיצאתי מהמים, ראיתי איך החיים זורמים בלי שאנחנו רואים וחווים באמת את הארעיות. הכל סביבי התנהל בדיוק אותו הדבר. והכל יתנהל בדיוק אותו הדבר אלא אם כן נהיה אחרים. הילכתי עם מתנה, עם ידיעה של אינסוף וביקשתי שתמשיך ותלך איתי, שלא אשכח.

      ואני שוכחת, כל כך הרבה אני שוכחת. ומבקשת להיזכר ולחיות. יודעת שאין זמן אחר. ואז חוזרת לשם, לים. שנייה אחת ואז, זהו.
      האם ככה אני רוצה למות? האם הספקתי לחיות? האם אני חיה עכשיו? לא מחר, היום. האם עכשיו אני מקשיבה? האם עכשיו אני ערה? האם אני רואה את מה שיש לי, כי כל מה שיש לי הוא רק לעכשיו. האם נוכל להרגיש את המתנה באדם המדהים שחי לצדנו? בילד? בחתול? בחיוך?

      כל סוף הוא התחלה

      רגע אחד, שנייה אחת. וזהו. אחר כך הוא לא יהיה. אחר כך אנחנו לא נהיה. הרגע הזה בדיוק ימות ויוליד רגע אחר, מופלא ונצחי.
      האם נוכל לדעת שיש לנו בעצם הכל? הלחיצות על מקלדת המחשב. השקט סביב. הגוף שמאותת לעצור. במיוחד בשבילי. כמה שהוא מושלם, כמה שזה מושלם. הבכי הזה על מה שהיה, על מה שנגמר, הגעגוע, הלב הפתוח כל כך. עכשיו. וזהו.

      יעל צבעוני היא כותבת ויוצרת כדרך חיים. מייסדת "מבעד למילים".