די לאפליה!

התעלות רגשית של אהבה ושמחה כמו גם צער עמוק וכאב הם שני צדדים של אותה מטבע, ואי אפשר לבחור רק אחד מהם או לאחוז את המטבע משני צדדיו ולחבק את שני הצדדים, או לא לאחוז בו בכלל ולהקהות את הרגש כך שלא תרגישו לא כאב ולא שמחה אמיתית או אהבה.

עם אהבה אין לנו בעיה, או לפחות אנחנו חושבים שאין לנו בעיה איתה, ומה עם כאב? האם אנחנו מקבלים את הכאב באותה ברכה בה אנחנו מקבלים אהבה או שאנחנו מרחיקים מאיתנו?
כשהרגשות מציפים אותנו, האם אנחנו מכילים אותם, או שאת האהבה והשמחה אנחנו מקבלים בברכה, וברגשות ה"פחות נעימים" אנחנו נלחמים ועושים הכל כדי שייעלמו? למעשה אנחנו נלחמים ברגש "הרע" ומתנגדים לו, אך מה קורה זה שכאשר נלחמים כדי "להוציא" ולהיפטר מהרגש, ההתנגדות לו רק מעצימה אותו. למה פעולת ה-acting out תמיד לרעתנו?

קודם כל חשוב שנבין מהי פעולה החוצה. ה-acting out זו למעשה פעולה שאנחנו עושים כדי להתנגד לכאב שנוצר בתוכנו ולא לתת לו מקום. ניקח דוגמה קלאסית לאי הכלת כאב: פרידה מבן זוג או בת זוג. הכאב נוצר בעיקר משום שדחו אותנו או שדחינו את האחר, מתוך חוויות הילדות, כאב ישן שברוב המקרים אינו קשור ישירות לדחייה שחווינו, זהו כאב שעולה לפני השטח בכדי להירפא, כי החיים פשוט מזמנים הזדמנויות.

אך הכאב "מפריע". אנחנו מסרבים להרגיש אותו או להכיל אותו והוא נדחק פנימה, נקבר כאילו לא קיים יותר ואז מתחילים לצאת עם חברים, לשתות, להסתובב בין אנשים, ליפול לזרועותיו של הגבר הראשון או האישה הראשונה שפוגשים בדרך, כאילו להפחית את הכאב ולהדחיק אותו, אך למעשה מגדילים אותו.

אותו דבר קורה אם נבגדת, פוטרת, הושפלת ותחושות תסכול ואי צדק עוטפות אותך ואתה מסרב להכיר בכאב הפגיעה. שוב מודחקים הרגשות "הפחות טובים", שוב פעם מודחק הפצע שרוצה להירפא ושוב הכאב נדחק במעמקי הגוף.

היות וכאב הוא חלק מהרגשות שלנו והיות ורבות מהפעולות שלנו בחיים הם פעולות מנע, אנחנו למעשה מצמצמים בהדחקה את טווח הרגשות שלנו, הבעיה שאי אפשר להדחיק רק רגש כזה או אחר. אם מדחיקים אחד, כולם מתעמעמים ונסגרים לחיים ולא נפתחים אליהם. סביר להניח שהחיים יביאו איתם כאבים נוספים, ואם לא תכילו את הנוכחיים, באים יהיו כואבים וחזקים יותר.

מה אנחנו מפסידים ב-acting out? את הריפוי. הכאב בא מהעבר ורק מתוכו מגיע הריפוי. תחשבו על הגוף הפיזי. כאשר נוצר כאב, הוא מסמן לנו שמשהו לא בסדר, משהו השתבש בחיינו בעבר והוא חוזר בתפאורה שונה שוב ושוב.

בכל פעם שתנסו לכסות את הפצע הזה בפלסטר זמני, מה יקרה? הוא יסתבך ויזדהם ובפעם הבאה יכאב עוד יותר. כאשר לא תהיה ברירה ותחליטו לנתח, מה יקרה? הכאב יתעצם פי כמה עד שהוא יחלים, כלומר בכדי לחטא את הפצע יש לשפוך אלכוהול. זה שורף, אבל זהו שלב בדרך לריפוי.

יכול להיות שחלק מלהכיל את הכאב זה לדבר עליו עם אנשים אחרים: על הילדות, על הקשיים שבדרך, זה לגמרי בסדר לשתף את האנשים סביבנו בדבר רגשתנו השאלה. אך האם אנחנו נצמדים לכאב וכל הזמן מדברים אותו החוצה או שאנחנו גם מכילים אותו וכואבים אותו לבד עם עצמנו?

כל פעם שאתם מוצאים את עצמכם בפעולות של acting out מבלי לתת לרגש הזה מקום ברגעים עם עצמכם, אתם נמנעים מרגש כזה או אחר, ולמעשה נותנים לו את הכוח לגדול. עד מהרה החיים מוכיחים שמי שמפחד לחוש כאב או תסכול מקבל אותם במנות כפולות וחש בסופו של דבר יותר כאב.

"רגש" בהיפוך אותיות זה "גשר" - הגשר לעצמנו, להוויה הראשונה והפנימית למקור שלנו, שכולל את הרגשות "הטובים" והרגשות ה"פחות טובים", שהם החיים עצמם. כל כך הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומפחדים לגעת בכאב ובפצעים שלהם, כי כל התקרבות של אדם או סיטואציה למקומות הפצועים מתפרשים כאיום, ואז אנחנו פועלים החוצה.

אדם שמלא באלימות זה אדם מלא בכאב שלא מוכן לקבל אותו ואז יוצר כאב לאחרים. אדם שנוהג באלימות מילולית, רגשית כלפי הקרובים אליו גם הוא אדם פצוע שלא מוכן לחוש את הכאב שלו וזורק את הרעל שלו החוצה. פריחתם של הסמים במדינות המערב נובעת מהעובדה שהם עוזרים לנו לכמה שעות פשוט להדחיק את הכאב ו"כאילו" להרגיש.

השכל, מלך התרבות המערבי, מנהל את כל הרגשות. כשעולים רגשות של אהבה ושמחה, הוא מחבק אותם, וכשעולים רגשות "פחות טובים", הוא מאשים, מצטדק או משליך את הכאב על אחרים, ובכך יוצר עוד כאב למעגל סביבו, השכל הולך יד ביד עם האגו, וזה משכנע אותנו שהאחר אשם או שהאירועים החיצוניים גורמים לנו להרגיש לא טוב. אז אולי אנחנו יוצאים "צודקים" אבל שוב פצועים, כי שוב הדחקנו את הרגש.

אם רק קצת נרגיש בלי שיפוטיות של טוב או רע, בלי לנסות לפרש או להסביר לעצמנו, נראה שלאט לאט החיים ייצבעו בגוונים הרבה יותר חזקים, נוכחים ומלאי חיות. כל רגש הוא טוב ומלמד. האפשרות השנייה היא להרגיש בקטן, וזה אומר לחיות בקטן. כל אחד קובע את העוצמה שלו. לאיזו עוצמה אתם מוכנים?