בדרך אל האושו

האיש כמעט הכי שנוי במחלוקת שאני מכירה. הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של אושו היה יחד עם המספר 90. 90 הרולס-רויסים שלו. אולי היה זה 99? מה שבטוח, תשע היה שם וברבים.
טיילתי אז בהודו. במעבר בין הצפון לדרום עצרתי בפונה. לא היה בי אפילו ספק קטן שלאשרם "ההוא" אני לא הולכת. הכינוי "גורו", ששמעתי כמה פעמים ביחס למקום ולמנהיג, הספיק כדי שלא אתקרב. ועדיין, לא הצלחתי להבין אם מדברים על אדם חי או מת.

כעבור חודש וחצי - אני מעוניינת בעיקר באהבה ובמסיבות, חיה בבית על חוף הים של הודו - אני משחקת עם כריכה של ספר שהגוון הוורוד שלו משך אותי אליו: "טנטרה - ההבנה העילאית" מאת באגוואן ראג'ניש. רפרפתי, לא קראתי ממש, ובטח שלא קישרתי שאותו ראג'ניש הוא אושו.

לחלק מהאנשים אושו הוא איש חכם, לחלק ממש מורה. לאחרים הוא סמל לפורענות ולחופש מיני. בעיני אלו מפספסים את חוכמתו, גדולתו, אומץ לבו ותרומתו להתקרבות שחלה בין המערב והמזרח, וכתוצאה ממנה להתמקדות בשאלת המהות שלנו, האושר והקשר האפשרי ביניהם. אושו הוא מורה לחיים. לא במובן חיים שלמים אלא ל-"חיים": החיות, אנרגיית החיים, החיים שקורים ממש עכשיו - אלה החומרים אליהם התייחס, מהם שאב ועליהם דיבר. וגם אושר.

אושו בפירוש היה מנהיג. מנהיג בעל יכולת לפתח דרך חדשה. כזה יכול להיות מישהו שיש לו גם חזון רחב, חוכמה גדולה ויכולת הובלה. לאושו היו כל אלו, אבל הייתה לו גם עוד יכולת, אולי החשובה מכולן, שאינה שכיחה בינות מנהיגים: יכולת רוחנית גבוהה. הארה או לא, הוא ידע את אשר רבים לא. אוהביו אומרים שהיה מואר. גם בעיני הדמות הזאת הגיעה למחוזות רוח גבוהים,
מה שלא גרם לו להפסיק להיות אנושי, למי שמתבלבל, ומעלה אותו לדרגת אל. יש מי שאומר שאושו התנגד להשמתו בתור מורה או גורו, ולעומת זאת תמך באנשיו שיחפשו את דרכם האינדיבידואלית למציאת האמת שלהם. בין אם נהג כך או אחרת, כל תורתו מכוונת למרכז פנימי ועמוד שדרה עצמי.

אושו הוא כינויו של ראג'ניש קנדרה מוהן ג'יין (1931-1990) שהיה פילוסוף, סופר ואיש רוח הודי. הוא נולד בעיירה ענייה. בתחילת דרכו היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה, וכבר אז עסק בטכניקות שונות של מודעות ומדיטציה. ב-1966 הוא הקים את האשראם בפונה ללימודי מודעות, מדיטציה ותהליכים פנימיים.

הוא הפך למורה ההודי המערבי ביותר, שיצר טכניקות במיוחד עבור אנשי המערב, כשהתייחס באופן מיוחד למבנה האדם המערבי חסר השקט הפנימי. אושו כתב מבנים של מדיטציות הקשורות בתנועה של הגוף באופנים שונים, בצירוף מוזיקה מסוימת מאוד. בעצם הוא יצר מבנה שחלקו כל כך אקטיבי, עד שבחלקו יכול המשתתף לחוש את עצמו הפנימי ולעתים אף סוג של שקט שלא נוכח כשרעשי הראש פועלים בעוצמה גדולה.

כאמור, אושו הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר שהחלו לקרב בין מזרח ומערב בלקחו את הסביבה הטבעית של שנות ה-60 במערב, שנים של פתיחות (גם מינית) ורצון לאיחוד ולשלווה, לחופש ולא לחוקים, ומינף אותו.

7 שנים אחרי שחלפתי על פני האשראם ההוא בלי מחשבה נוספת, נתקלתי שוב בספר הוורוד ההוא. הפעם אני כבר יודעת מעט על טנטרה ומעט על אושו. אני קוראת. באותה תקופה אני פוגשת יותר ויותר אנשים עם שמות זרים, חלקם בעלי צלילים יפהפיים וחלקם צורמים לאוזן כאילו הרגע קיללו אותך. ואז התחלתי לפגוש את אושו דרך ספריו - בלעתי את כתביו - וגם דרך הסניאסים.

סניאס במובן הכולל הוא לא רק מישהו שקשור באושו. סניאס בתרבות ההודית העתיקה הוא אדם המקבל עליו שם חדש כחלק מלימודיו הרוחניים. סניאס בתרבות ההיא יכול היה לקבל גבר מעל שנות 50, שסיים את חובתיו למשפחתו ויכול להתפנות ללימודיו הרוחניים. אצל אושו, סניאס היה כל מי שרצה להתמסר לדרך הגדילה הרוחנית באופן המכוון להתנתקות מן הזהות של העבר ופתיחת דף חדש, סוג של טבולה ראסה. אבל לא במובן שפצעי העבר נעלמים, להפך: אצל אושו עבדו לא מעט על מקורות הקושי שנטבעו בנו במהלך חיינו.

אותם סניאסים שפגשתי הפכו במהרה לחברים טובים. הופתעתי כמה מהר הרגשתי קשר עמוק אליהם, כאילו הם ואני מאותו הסוג. אלו היו ועדיין אנשים חכמים ואינטליגנטים, אינדיבידואליסטים, אמיתיים, שמחפשים גם מודים שלא קל להם באמת. קינאתי בהם על שהעיזו לעשות צעד משחרר שכזה.

הייתי מבקרת בסיני אחת לכמה חודשים. פעם אחת שיחקתי על חוף הים עם שמי, אני, עצמי ואלוהים: anata. Anato, anatu... לא מצאתי. מצאתי שאני קשורה לשם העברי שלי קשר עמוק, שאני לא רוצה לעזוב אותו, אני רוצה לעשות איתו שלום. אבל סניאס זה לא רק השם. לקחת סניאס זה לבחור בדרך של חיי אמת, של התמודדות, של בחירה חופשית ומציאת הדרך באופן עצמאי ואישי. זה לא תמיד מה שסניאסים חושבים, אבל זה מה שאני חושבת.

רוב השנים עניתי לשאלה הזאת ב"לא". מעולם לא לקחתי סניאס. סניאס, חבר טוב שלי בשם שרדהה, ממקימי הקומונה הסניאסית, לא היה מפספס הזדמנות לבדוק אותי: "נו מתי כבר תודי שאת סניאסית?". לא הודיתי. לא אהבתי את המיידיות וחוסר הבחירה שהיתה בנוגע לסניאסיות. לא אהבתי את הפרשנות שנתנו חלק מהסניאסים למה זה סניאס (יחסים חופשיים וחוסר צורך להעמיק בכלום), ראיתי איך בשם הסניאס רבים בורחים מהתמודדות, ואלההרחיקו אותי מהכותרת הזאת.

אבל כשמפסיקים לעשות דברים ביחס לאיך שאחרים תופסים אותם, כל זה לא רלוונטי. אהבתי לראות אדם שמחליף את שמו, ולאחר פרק זמן כל כך קצר, חודש-חודשיים, אפשר היה לראות שמעמסת חיים כבדה ירדה מעליו, אפשר היה לראות, ממש כמעט לגעת בחופש שהוא מצוי בו. כמה הוא חופשי יותר, שמח ויצירתי יותר. החיים לפניו ולא מאחוריו. הבחירה חזרה אליו. כמעט תמיד ראיתי את זה. התחלתי לראות את האומץ הגדול שיש בבחירה כזאת. האומץ לעמוד מול סביבה שלמה בשינוי כזה. נשארתי ענת, ענתי, אבל הרשיתי לי לחוש במרכיבים שקושרים אותי לקהילת הסניאסים הזאת: לעתים חשתי בהם כבתוך משפחה, בתוך עוד שכמותי, גם בני זוג סניאסים היו לי.

אבל מה הטריד אותי יותר מכל? סניאסיות וזוגיות. זה הולך ביחד? לא נראה שהם נותנים ידיים, הסניאסים ובני הזוג. אם אני רוצה זוגיות, כדאי לי להתקרב לאושו? אושו, גם אם לא אמר מפורשות, כיוון נגד מוסד הנישואים, לעתים הייתה תחושה שגם נגד ילדים. מה הסיפור שלו עם הטבע האנושי?

זהו, שאין לו סיפור עם הטבע האנושי. יש לו סיפור עם בורות וחוסר מודעות ויש לו סיפור עם מוסדיות. ביניהם מוסד הנישואים.
בכל הקשור בילדים, אני חושבת שאושו חשב שילד הוא כליל ההוויה. רוב דבריו מכוונים אותנו המבוגרים לאיכויות הילדיות המופלאות שלנו ששכחנו. אך יתכן שחשב כי הורים לא מודעים או פצועים רגשית לא יתרמו לילדיהם דרך חדשה שתעצור את מעגל הקסמים. אני חושבת שאושו ממש התכוון לדלג על דור אחד של ילדים כדי להגיע לדור של מורים שהקדישו את חייהם לפיתוח וללימוד מודעות ומדיטציה, לחיבור בין הגוף והנפש, לקירוב והרחבת התודעה. דור שיאפשר לאוכלוסייה נרחבת הפועלת בדרך חדשה להתפתח. אני חושבת שהוא פספס מרכיבים מאוד טבעיים בחיפושו אחרי הטבע הילדי הזה. למשל הורות ומשפחה.

אני רוצה לא רק אהבה אלא גם זוגיות, קשר שמתפתח ושותף לחלוק איתו את חיי באינטימיות. חוץ מזה, אני רוצה משפחה. אין דבר נפלא מזה שבלי שום מרד ודווקא באופן חברתי לחלוטין, אנחנו יוצרים משפחה ובזאת נפרדים במובן עמוק מהמשפחה הקודמת שלנו. במקום לרצות לתקן באופן אינסופי את המשפחה שהייתה לנו, ניצור חדשה - זו הדרך הכי פחות קורבנית, הכי פרודוקטיבית וחיובית. בתנאי כמובן שאנחנו מודעים ולא ממחזרים את התבניות שהיו. אז למה לא? יכול להיות שאושו לא האמין שאפשר לא למחזר תבניות משפחתיות במרחק של פחות מדור?

יש הסבר שאינו שלי אלא של אישה, סניאסית בעצמה. היא דיברה על "אושה", הצד הנשי של אושו. היא אמרה שאושו לא הספיק להביא את הצד הנשי שלו, והצד הזה היה מדבר אחרת על הנושאים הללו. נעים לחשוב שאושו, אם היה חי יותר שנים, היה מפתח הבנות מפותחות יותר או לפחות מבוססות יותר על זוגיות ומשפחה. את חוסר המוכנות שלו למבנים חיצוניים אוטומטיים אני מעריכה עד היום. את הרלוונטיות למוסד הנישואים כמו שהוא מצוי בחברה, אני גם מבינה. את הרלוונטיות לאוטומטיות זוגית הבנויה לא פעם על תלות הדדית. אני גם מבינה. אבל להתנגד למהות? את זה אני לא מבינה, וחושבת שגם אושו לא התנגד למהות. הוא רק התנגד למסגרת קבועה באופן קבוע שהופכת מתה וממיתה את החיים שבפנים.

פיתוחו של ההסבר שלי הוא ממש כולו אישי: אני משתמשת בחוכמתו של אושו בהקשרים פנימיים. אין בה ולו מילה אחת, משפט, אות או חלקיק של סמל שאני מאמצת באופן קבוע בתור ביטוי חיצוני. כל יופיו של אושו הוא הכוונתו הקבועה לשבירת תבניות, תבניות שהן דפוסים שהורגים אותנו, שלא נותנים לנו לחיות, שחונקים אותנו בתוך הידוע מראש המת. איך יהיה הביטוי של זה בחוץ? את זה אדע כשזה יתעכל יחד איתי, יחבור אלי ויקבל ביטוי שלי. זו בעיני תורתו של אושו על רגל אחת.

אז אפשר זוגיות סניאסית?
אני מכירה זוגות סניאסים רבים וטובים, ולכן אין תשובה נכונה. כי מה מגדיר באמת מיהו סניאס? ומה מגדיר באמת מה היא זוגיות? אני שמחה שאני לא מוצאת שום קונפליקט. סניאס זה נתיב חיים וזוגיות היא נתיב חיים. הלוואי עלי ששניהם ידורו יחד בהרמוניה. אני לא רואה סיבה שלא.

ענת לידרור מאחדת חלקים בריקוד ויוצרת גוף בתנועה, דרך "ריו אביירטו- נחל זורם"-ריקוד, מגע ותנועת גופנפש. מנחה קבוצות ושיעורים קבועים, מלווה יחידים. קבוצות ושיעורים בצפון ובמרכז, סדנאות מרוכזות ברחבי הארץ. בנושאים: עבודת גוף, השראה ותודעה, חיבור חלקים והרמוניה, אנרגיית חיים וטנטרה. יוצרת עצמאית בצילום וכתיבה. שותפתו של סמבהבו לעבודתו בישראל.