מי ששמע בילדותו את המשפטים "אם תהיה ילד טוב, נלך לפארק" או "אם אתה רוצה סוכרייה, תן לי נשיקה". מכל אלו הילד לומד דבר פשוט: " אני אוהב אותך אם תהיה מה שאני רוצה". הדפוסים האלו חקוקים בנו וההתניה הזו מופעלת עלינו ואנחנו מפעילים אותה על הסביבה.
אדם כזה הוא "מרצה" - פחות חשוב לו מה הוא ירגיש או אם צרכיו ימולאו. צורכי האחר תמיד עומדים לפניו והצורך שלו בהכרה, כבוד, מילה טובה ואהבה הוא כל כך גדול שהוא מוכן להקריב את רצונו שלו רק בכדי לרצות את האחר וכך להיות מקובל ואהוב. מאיפה זה מגיע? מהצורך הילדותי שההורים יאהבו אותנו ויחשבו שאנחנו "בסדר". אבל מדוע את הדפוס הזה אנו לוקחים איתנו לחיים הבוגרים?
כאשר אדם מעמיד את צורכי הסביבה למול שלו באופן עקבי, הוא למעשה אומר לעצמו "לי לא מגיע שיאהבו אותי כמו שאני". בכדי שיאהבו אותי ויקבלו אותי, אני חייב לגרום לסביבה שלי להיות מרוצה ושצרכיה יסופקו. האדם המרצה מגדל בתוכו ערימות של תסכול. מצד אחד הוא מרגיש שהוא זקוק לאהבה החיצונית ולאינספור אישורים מהסביבה שהוא "בסדר", אך מצד שני הוא מרגיש עמוק בתוכו שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו. ככל שעוברות השנים הפיצול מחריף.
ההחלטות שלו ברובן מתקבלות על פי מה יחשבו ואיך הסביבה תגיב, וכמעט בכל החלטותיו בחיים ככל שהוא משמר דפוס זה. הוא מוצא את עצמו יותר ויותר "יושב על הגדר, רגל אחת פה רגל אחת שם" ונותן לאחרים להחליט בשבילו.
הפחד תמיד מתממש
הפחד שמא לא יקבלו אותו מניע את "המרצים", וכשאנחנו מונעים מפחד, הוא תמיד מתממש. אתה מפחד מנטישה של בת זוג, עד כדי כך שאתה עושה את כל הטעויות שיגרמו לה לעזוב. היות והחיים תמיד נותנים לנו כאב בכדי שנתעורר, שוב יחווה המרצה כאב עז שמתחיל בבטן ומתפשט לחזה, ששוב שמוכיח לאותו אדם את הידיעה הפנימית העמוקה ש"לא מגיע לי". כל עוד הוא יפנה את התסכול וחוסר האהבה העצמית כלפי עצמו, הוא ימשיך לחוות את אותה סיטואציה.
אדם מרצה ק מגיב למה שקורה סביבו ולא באמת יוצר וחי את המציאות ואת החלומות שלו, הוא תלוי ברגשותיהם של אחרים ותמיד נמצא ב"חוץ", וכך מתנתק מההוויה מהוויה הבסיסית והמרכזית שלו שגם היא דורשת לעצמה קבלה ואהבה עצמית.
האדם המרצה אף פעם לא מרוצה, בעיקר כי לאורך השנים הוא כבר שכח מי הוא באמת, מה הרצונות האמיתיים שלו. גרוע מכך, הוא מרגיש תחושת ניצול, וכאשר הוא פוגש אדם אשר מציע לו יחס שיוויוני, המיינד שלו יעשה הכל בכדי לשכנע את עצמו שהאדם מולו רוצה ממנו משהו, שלא יכול להיות שאוהבים אותו ככה סתם ללא תמורה. אדם זה יעמיד את חבריו במבחנים חוזרים ונשנים ויזמין אותם להיכשל, עד שאלו יעזבו אותו. מובן שהנטישה תחזק את תחושתו כי הוא לא אהוב.
"ואהבת לרעך כמוך" נאמר כבר בימי חז"ל ואין משפט טוב יותר בכדי להבין איך יוצאים מהלופ הזה. מדובר באהבה עצמית בריאה, כזו שמסמנת גבולות ברורים וחזקים בינך לבין האחר. כשאדם עומד על שלו ויודע עד איפה הוא מוכן ללכת ומתי לעצור, לא בגלל הסביבה אלא בשל צרכיו האמיתיים, החיים תומכים בו הוא מוערך יותר וגם חווה חיים פחות לחוצים.
איך הופכים ממרצה למרוצה ?
בשלב הראשון על האדם להגדיר לעצמו מה חשוב לו ומה הוא רוצה מהחיים. לאן הוא שואף, איזו משמעות הוא רוצה לתת לקיום שלו. הליכה לטיול רגלי עם עצמו, טיפול אלטרנטיבי כזה או אחר , מתנה קטנה או דיסק שמאוד רצה - יעזרו.
בשלב השני, אחרי שהוגדרו גבולות בריאים, כלומר מה אתם מוכנים ולא מוכנים לעשות, עמדו על זה! שום דבר ואף אחד לא יתמוטט אם לא תהיו זמינים או תסרבו להזמנה.
מכיוון ששינוי כזה מפחיד את המרצה, שימו לב לא ליפול בכל פעם שתעמידו את הגבולות והרצונות שלכם לפני אחרים. הקשיבו ללב שלכם ולא ל"קולות החיצוניים". סביר להניח שחרדות הנטישה יציף אתכם וגם רצון לחזור ולרצות בתמורה לכמה פירורי תשומת לב וקבלה. אך עליכם להתמיד.
ההתנגדות של הסביבה הקרובה אליכם להרגלים החדשים שלכם יכולה ללבוש צורות רבות. החל מביקורת, דיכאון, היעלמות והתעלמות, איומי פיטורים או נטישה. פעמים רבות תגובות אלו הם מניפולציה רגשית שמטרתה לגרום לכם לרגשות אשמה וכיווץ שיחזיר אתכם למצב "הנוח" בעבור סביבתכם. הבונוס הוא כמו תמיד רק למתמידים. כך ההרמוניה הפנימית תתאזן ותכבדו את ותאהבו את עצמכם ולא תהיו זקוקים לאישורים חיצוניים על מי שאתם.
המעבר לנפש בריאה היא תמיד מהפנים אל החוץ. אתם בוחרים לחיות קודם בשביל עצמכם. מי שיישאר לידכם אלו האנשים שבאמת אוהבים אתכם ואתם חשובים להם, מי שיבחר לזלוג מחייכם החוצה, כנראה לא באמת העריך או אהב אתכם בתור בני אדם אלא רק השתמש בכם, לכן אין פה הפסד אלא רווח נטו שלכם.