ערוץ אגו

פרשת 'לך לך' היא השיעור שלישי במודעות מטעם התורה. והנושא הפעם: כיצד מקלפים בצל? כמובן, מדובר בדימוי. קליפות הבצל משולות לשכבות האגו אשר מסתירות מהות פנימית עמוקה יותר.

בפילוסופיה המזרחית יש שתי גישות מרכזיות לרעיון הזה. לפי הראשונה, אין סוף לקליפות, וכמה שנחשוף, נמשיך לגלות עוד ועוד שכבות אישיות שצברנו והערמנו על עצמנו כבר מילדות.
לפי הגישה השנייה, אפשר לקלף את האגו מכל המסכות, אבל כשנגיע למרכז, ממש כמו בבצל אמיתי, לא נמצא דבר, רק חלל ריק ששווה במהותו לחלל הקוסמי שמסביבנו.

בתורה ענייני האגו נתפסים באופן קצת שונה. ראשון האבות, אברם, יושב באור כשדים וצופה מהצד באגו האנושי שצומח ומתהווה בדמות מגדל בבל. הבנייה, אגב, עדיין לא הסתיימה. אמנם בללו את שפתינו והפרידו אותנו לאומות, אך הנה, לאחר מאמצים רבים ו-4,000 שנות מריבה בין העמים, הצליחו ליצור בינינו באמצעות הטכנולוגיה איזשהו איחוד מחודש. אנשי העולם צופים באותן תוכניות יחד, רוכשים את אותם מוצרים, מחזיקים באותן דעות, וגם משתדרגים ביחד ברגע שיוצא עדכון חדש ביותר, לא משנהלמה ול?מ?ה. בימי קדם כולם חלמו להיות אלילים, להגיע לשמים ולגעת בכוכבים. הביטו בתרבות הפופולרית של ימינו - האם משהו השתנה?

אברם מרגיש דגדוג מבפנים, ממרכז הבצל. הוא יודע שיש לו יכולת גבוהה יותר, הוא יודע שהוא יכול להתנתק מהרצון הכפייתי לספק רק את עצמו. אבל הוא אינו יודע כיצד עושים זאת, איך מקלפים את קליפות האגו המרות.

למזלו אלוהים בא לקראתו ומציע לו את הנוסחה הבאה: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית-אביך". המון פירושים ניתנו לציווי הזה ורובם מסכימים על כך כי המילה "ארצך" מכוונת אל הרצונות של האדם, המילה "ממולדתך" - למידות, לתכונות איתן נולד האדם, והמילים מ"בית אביך" - לחינוך שרכשת.

אלו בעצם הממדים אשר מרכיבים את דמותו, את אישיותו של האדם, ומי שיצליח להתעלות מעליהם, ולא להיתקע במחשבות כגון: "ככה אני, ככה חינכו אותי, ואין מה לעשות, ככה התרגלתי מהילדות" - יזכה להגיע "אל הארץ אשר אראך".

לא ברור היכן נמצאת אותה ארץ, אבל אברם רוצה לוותר על הכל ויודע שהוא יכול לעשות את זה. הוא מחליט לתת אמון מלא בחיים הרוחניים, ויוצא לדרך לכל מקום שרגליו יובילו אותו. במהרה נכונה לו אכזבה ראשונה - ארץ כנען המובטחת היא מקום שומם, מוכה רעב, והוא חייב להמשיך הלאה למצרים. כעבור מספר שנים הוא חוזר לכנען כשבידיו רכוש רב, הוא עשיר בחומר, ועדיין הוא לא מצליח למצוא באדמה המקומית תכלית של ממש.

התמונה מתחילה להתבהר. אברם מבין שאי אפשר לחיות חיים רוחניים של ממש בלי לחיות חיים "רגילים", באמיתותם הממשית. אי אפשר סתם כך להפוך לקדוש. בנאדם חייב להתנסות בכמה שיותר חוויות, כדי להבין את מהותו. הוא צריך לריב עם לוט, אחר כך לרוץ להציל אותו ממלחמה ומשבי, עליו לשכב עם הגר השפחה, להתמודד עם המחלוקות הפנימיות בינה לבין שרי, ולספוג את הגירוש של בנו הראשון, ישמעאל.

אי אפשר סתם להחליט לקלף את בצל האגו ולהגיע לתמצית. מדובר בנוסחה הרבה יותר מורכבת, שכוללת התנסות לא רק בכמה חוויות, אלא בחיים שלמים ובהם אינסוף התמודדויות. אם אחת מהן תחסרנה, קילוף האגו עליו אנחנו חולמים יהיה רק לכאורה, בכאילו, ולראייה סופה של הפרשה, בה מגיע אברם לאחד המבחנים הקשים ביותר.

שנים רבות עברו מאז יצא כילד מביתו לחפש את משמעותו הפנימית, הוא כבר בן 90, והנה מכשול נוסף, אבל למי יש כוח להתעמת בזקנה, וה' מבקש, לא פחות ולא יותר, את ברית המילה.

ייאמר לזכותו של אברם שגם הפעם אין לו רגע של היסוס, מה שצריך לעשות עושים, או באופן יותר מדויק, חותכים. אין לו ספקות, והוא צודק. ה' מכיר בתשוקתו לזכות בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע, ולכן יקיים את מה שהבטיח לו.

אברם נחשף למשמעות העמוקה של שמו, אב-רם, ראשון האבות, הרם והנישא, שצעד באמון מלא בנתיבי החיים מילדותו ועד זקנתו, ולרגע אחד לא התייאש ולא איבד את האמונה. לא היה לו כל ערעור, הרהור או פקפוק ועכשיו מגיע לו, הוא יקבל בן מאשתו, הוא יקבל אות נוספת לשמו, וזרעו יהיה נפוץ כעפר הארץ, כשרק מבחן אחד נותר לפניו – העקדה.