לא הכל אבוד

כולם שמעו, אני חושב, על אטלנטיס. אותה יבשת אבודה, תרבות מדהימה, עם טכנולוגיה מתקדמת ששקעה למצולות ונעלמה. דורות רבים חיפשו אותה, או לפחות שרידים שלה. ובכן, יש לי בשורות טובות! הממצאים הארכיאולוגיים של השנים האחרונות גילו את קיומה.

מה שהם גילו זו לא רק עיר מדהימה שאבדה, אלא תרבות המהווה ציון דרך בהתפתחות האדם, תרבות של שלום ושל שגשוש. כשאטלנטיס שקעה – שקעו איתה כל ההישגים שהאדם הגיע אליהם, הרבה מהטוב וממה שמייחד את האנושות, ורק אם נבין את המיתוס כמו שצריך, נוכל ולהחיות אותה מחדש, וכן, זה אפשרי.

הסיפור של אטלנטיס הינו החלק הראשון במאמר בן שלושה חלקים העוסקים בהעצמה נשית, וסיפורה של אטלנטיס מהווה מבוא למה שאבד שאותו יש להחזיר. אם אנו רוצים להחזיר את האנושות והתרבות שלנו למקום הנכון, למקום של שלום ושגשוש, כדאי להקשיב לסיפורה של אטלנטיס, כי בו הכל מתחיל.

נהוג היה לחשוב עד לפני כמה עשרות שנים, ואף היום יש כאלו החושבים כך, כי התרבות הקדומה לתרבות האירופאית הישנה, התרבות ממנה צמח האדם המודרני, הייתה פראית ואכזרית. ההנחה הייתה שכיוון שהאדם מתפתח תמיד בכיוון חיובי, הרי שהגרסה הקודמת של האדם לפני 4,000 שנה ויותר צריכה להיות בלתי מוסרית, בלתי מרוסנת וחייתית.

התרבות אותה אנו מכירים התפתחה מתישהו בסביבות 3,000-2,500 לפני הספירה. המומחים שקדמו לתקופתנו טענו כי כיוון שהאדם כמעט ומעולם במהלך 5,000 השנים האחרונות לא שבע נחת, ובכל מקום היו מלחמות אלימות ושנאה, הרי שלפני כן האדם היה חייב להיות פראי, לא מתורבת ואכזרי. ובכן, היום יודעים שזו טעות.

הממצאים הארכיאולוגים של שני העשורים האחרונים מוכיחים שלא רק שבתקופה הניאוליתית האדם לא היה פראי, אלא גם מתורבת, אוהב אמנות וחיים. כשמתבוננים על הממצאים הארכיאולוגיים של כריתים למשל, מגלים שבין השנים 6,000-2,000 לפני הספירה חיה שם אימפריה כזו.

איך יודעים? ראשית מדובר בעיר המונה כ-100,000 תושבים בה לא היו ביצורים או מחסני נשק. הציורים שהשאירו אנשים אלו הראו כי נהגו לרקוד, לנגן ולעסוק באומנות. לא היה ריכוזי כוח ועושר ומעמדות, העושר חולק בין כולם. לא היו עניים, ומבחינה טכנולוגית, אנשים אלו החזיקו בהישגים מרשימים ביותר בתחום החקלאות, הארכיטקטורה, הטקסטיל, המסחר והכלכלה.

אך היה שוני. השוני היה שהאישה הייתה הדמות המרכזית והחשובה. היא קיבלה מקום יותר גדול בבית, היא זו שהורישה את רכוש המשפחה. הנשים היו הכוהנות, היועצות, השופטות ונשות הרוח. והגברים? הגברים היו השותפים שלהם, ויחד הם שגשגו בכל התחומים. יחד הם עסקו בספורט, יחד עבדו ויחד יצרו תרבות נפלאה.

הפסלים שגילו בין השנים 6,000 לספירה ל-3,000 לספירה ברובם המוחלט פסלים של נשים- אלות, מה שמוכיח שהאלים אותם ניתן למצוא בתרבות שלנו, באו הרבה יותר מאוחר.

נשאלת השאלה - מה קרה לעיר עצומה זו? לאן נעלמה התרבות שהיא ייצגה? בשנת 2,000 לספירה האנושות נכנסה באופן די סופי לתקופה האפלה שלה: תקופה של הרס, מלחמות ואלימות. מאין זה הגיע?

בעבר חשבו החוקרים שבאיזה שהוא שלב הגברים "גילו את עצמם", ומרדו, וכך התקופה המטריאכלית (מלשון "mater", אמא בלטינית) הוחלפה בתקופה הפטריאכלית (מלשון "pater", אבא). כך תקופה בה שמים דגש על מושגים כמו טבע, תרבות ויופי מוחלפת בתרבות בה שמים דגש על כוח, מעמד וצבירת רכוש.
כך חשבו החוקים הקדומים, אך משהו אחר קרה.

במקביל לתרבות המטריאכלית (למרות שאם אדייק, זו יותר תרבות שיתופית) התפתחה תרבות אחרת - תרבות של ציידים, רועים ונודדים שלא שמו במרכז את האישה, את החיים, אלא את המוות. תרבות המאמינה בכוח ובמלחמה כדרך להשיג מטרות, תרבות זכרית ביסודה.

תרבות זו התחזקה כשהאדם גילה את הברזל והחלה לזנב בתרבויות החקלאיות, המטריאכליות. התוצאה היא שטכנולוגיות של חקלאות, בנייה ומסחר החלו לזרום לתרבות הפאטריארכלית, וכשזו התחזקה, מטבע הדברים היא כבשה את התרבות המטריאכלית. זה לא היה התפתחות, כפי שסברו אותם חוקרים בדורות הקודמים, אלא התנגשות בין תרבויות.

כריתים אגב נכבשה בשנת 2,000 לספירה, מאוחר יותר מהתרבויות האחרות, אך נפילתה היה גם יד הגורל. שכן במקביל למלחמת הכיבוש משערים כי כריתים הישנה נתקלה באסון אקולוגי, וגל צונאמי שטף את העיר וסיים את המלאכה אותה התחילה התרבות הפטריאכלית.

וכך היה: ערים ותרבויות בכל רחבי אירופה-אסיה נכבשו על ידי הנודדים-ציידים, ותרבות חדשה נולדה.
ומה קרה אחר כך? במשך יותר מאלף שנים נוצר שילוב של תרבויות: התרבות הפטריאכלית הביאה איתה אלים כוחניים שניסו "לדרוס" את האלות המקומיים, את התרבות בה האישה היא המרכז, אולם זה לא היה קל, כיוון שתרבות המטריאכלית הייתה כבר מושרשת. לא משנה כמה הגבר הוא חזק וכוחני, טקסים אלה, הקשורים לחקלאות, למחזורי הטבע, המשיכו לקיים.

סיפורם של פליטי כריתים היה מעניין במיוחד. פליטי כריתים, מאות שנים מאוחר יותר, היו הכלאה בין התרבות המטריאכלית והפטריאכלית. אותם פליטים חיו בערים אחרות, כשמצד אחד אוחזים בנשק, לוחמים היכולים להגן על עצמם, אך מצד שני עדיין מחזיקים בטכנולוגיות מתקדמות כגון חקלאות, שמים את האישה במרכז, ולצד האלים שלהם נמצא את האלה, האם של הכל. כך חיו מאות שנים אותם תושבים לשעבר של ממלכה אדירה זו.

ואז באו העבריים, והשמידו את פליטי כריתים (כפתור, בשמה התנ"כי). אותם פליטים קראו לעצמם פלישתים והמאבק החשוב שהתנהל בארץ הקודש לא היה באמת מאבק בין הפלישתים ועמים אחרים ובין העבריים. זה היה מאבק של תרבויות.

כשהאל (הזכר) העברי ציווה על העבריים לנפץ את המזבחים ולהשמיד את האויבים, מה שבאמת קרה הוא שבין השאר, היה ניסיון לשנות את התרבות ולהוציא את הנשים מהמשחק, כך שמעכשיו הגברים הם אלו הקובעים והנשים מקבלות מעמד נמוך.

מדוע נמשך מאבק זה מאות שנים? מדוע העבריים לא הצליחו לכבוש את ארץ ישראל במהירות? כיוון שמבחינה תרבותית האשה הייתה המרכז ולא משנה איזה אל אמר מה, זה מה שהיה טבוע בתרבות.

מאוחר יותר יצא התנ"ך והביא עמו חדשות: את סיפור בראשית, אשר סתם את הגולל על כבוד האישה. במרכז סיפור גן העדן נמצא את הנחש המפתה את חווה. כדי להבין את מלוא כובד משקל הסיפור, יש להבין את רוח התקופה. הנחש באותה התקופה סימל את האלה, את כוח הנשיות. ומה סיפור בראשית בא בעצם לספר: שהאלה ובת בריתה האישה היא זו שהביאה את האנושות לאבדון. גן העדן היה שלנו, אבל האישה והאלה הן שהרסו הכל.

האירוני הוא שלמעשה עד שלא הופיעה התרבות הפטריאכלית, באמת היינו בגן העדן. כשהאישה הייתה במרכז היה שגשוג, תרבות ושלום. לא ה"אלה" או האשה גרשו אותנו מגן העדן, זה היה הגבר והחשיבה הזכרית.

הראשון שהזכיר את אטלנטיס היה אפלטון, בכתביו בשנת 350 לפני הספירה. כשהוא סיפר את הסיפור, הוא כתב שמקור הסיפור אינו שלו כי אם קדום יותר. הוא סיפר על עיר קסומה בה כולם חיים בשלום ובשגשוג.

חשוב להבין כי האדם בתקופתו של אפלטון חי בפחד: בתרבות של אלימות, בה נשים היו רכוש ופרס, בה האדם חיי בפחד שעוד מעט יבוא עם אחד, יכבוש, יהרוג וישעבד. אך יחד עם זאת עדיין היה זיכרון של משהו אחר, טוב יותר. למשהו האחר קראו אטלנטיס. זה היה זיכרון של תקופה אחרת, גן עדן, בו האדם היה משוחרר מאלימות, חי חיי שלום ושגשוג. תקופתו של אפלטון הייתה תקופה של כמיהה לתקופה הישנה.

אטלנטיס הוא רעיון המייצג את מה שהיה 1,500 שנים קודם לזמנו של אפלטון. ניתן להניח כי כריתים היא התרבות עליה דיבר אפלטון, זו אטלנטיס, והחלק העצוב הוא שזו לא הייתה תרבות ששקעה ונעלמה, זו תרבות שנגדעה באיבה. זו תרבות שהיא חלק מאיתנו, ואנו יכולים להחיות אותה.

ובכן, איך נחייה אותה? נחזור ונבחן את מה שבאמת קידם אז את האנושות – האשה. במשך 5,000 השנים האחרונות האדם חי בתקופה אפלה, והמאפיין העיקרי של תקופה זו היא ש-50 אחוז מהאוכלוסייה, הנשים, אינן נחשבות, דעתן לא נשמעת ואין להן את הזכות להטביע את חותמן.

אם רוצים לקדם את הרעיונות הזכריים, רעיונות של כוחניות, מעמד וצבירת רכוש, חובה שהרעיונות הנשיים יוחבאו. הרי ברור שעקרונות נשיים לא יתנו יד להתנהלות שתוביל להרס וחורבן. הרי במקומות רבים להיות "גבר" אומר לצאת למלחמה, להרוג, להיות גיבור, ואלו שחושבים על שלום נחשבים ל"נשיים".

עד לפני פחות ממאה שנה, לאישה היה אסור ללמוד, לא הייתה לה זכות הצבעה וגם לא הייתה לה זכות לקבוע כמה ילדים יהיו לה. ב-50 השנים האחרונות המצב משתנה וראו איזה פלא, האדם מתחיל לדבר פתאום על שלום, ואפשר להתחיל לראות סוף סוף את האור בקצה המנהרה, את ההבטחה לעתיד אנושות טוב יותר.

כדי שזה ימשיך, צריך להחזיר לאישה את המנדט שלה, ללמד אותה את מה שהיא שכחה - שהיא המרכז. חשבו איפה נהיה בעוד 50 שנה אם לא רק 50% (הגברים), אלא ש-100% מהאוכלוסיה תתגייס לטובת המדע, הפוליטיקה והכלכלה. כמה תתרום האישה כשהיא תכניס רעיונות המחברים את האדם לטבע, לרווחה ולמשפחה, ותשריש אותם בפוליטיקה, במדע ובכלכלה העולמית.

רק אז האדם יפרח ויצמח, ואז תחזור אטלנטיס. היא לא תעלה מהמים כמו שרומנטיקנים בוודאי מקווים, אלא תעלה ממים מסוג אחר – מהלא מודע. לשם היא שקעה ומשם אנו צריכים לבנות אותה מחדש.

שגיא מנדלבוים עוסק בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! בעל ניסיון של 14 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.