יום הכיפורים בפתח ובעוד כמה שעות יתחלק הציבור הישראלי לשני מחנות עיקריים. האחד יתבצר בבתי הכנסת, יעמיק בתפילות, יצום ויקווה לכפרת עוונות. המחנה השני יחסל את מלאי הסרטים בספריות הווידאו ויוודא את תקינות לחץ האוויר בגלגלי האופניים. בצמתי הרחובות נטולי המכוניות ייפגשו קרוב לוודאי שני המחנות. האם הפער בין הצדדים הללו הוא באמת כזה שאינו ניתן לגישור?
הרב ארז משה-דורון, אחד מהמורים המרכזיים בימינו לתורתו של רבי נחמן מברסלב, מציע נקודת מבט קצת אחרת מזו המקובלת להבנת משמעותו של יום הכיפורים, שאולי תהיה זו שתצליח בכל זאת להביא למקום של הבנה בין שני הצדדים.
"הדבר הכי חשוב להבין", אומר משה-דורון, "הוא שיום כיפור הוא לא יום רע, הוא לא יום של עונש, או יום של פחד וחרדה, נהפוך הוא. החיים הרגילים שלנו כל הזמן מלווים בטראומות, בחרדות ובאנשים הרודפים אחרינו ורוצים למכור לנו משהו כזה או אחר. יום כיפור בא לעצור את המירוץ הזה. הוא "יום מתנה" של הפסקת פעילות, זמן ייחודי לאפס את המונה, להבין לקראת מה אני הולך, ולהתארגן לקראת החיים שלי בצורה מסודרת כדי שנוכל עם השנה החדשה לפתוח באמת דף חדש".
האדם הוא יותר מגוף
אם כן, מדוע לא מספיק בעצם יום מנוחה? למה חייבים לצום?
לפי משה-דורון היומיום של האדם מורכב בעיקר מהחיים החומריים, וכדי לבצע הפסקה של ממש בקיום הזה, צריך לעשות ניקיון כללי ולעצור לפחות ליום אחד את המגע עם צורכי הגוף. באמצעות הצום האדם מגלה שיש בו יותר מגוף, שצריך כל הזמן לשתות ולאכול.
"מי שמפחד לצום", הוא מוסיף, "צריך לזכור שמיליוני הודים צמים פעם בשבוע או פעם בחודש, המוסלמים צמים במשך כל הרמדאן ולהם אין את הפריווילגיה של יום בלי כאבי ראש, בלי מחויבויות ועבודה. אם הם צמים ותוך כדי מזיעים, נראה לי שגם אנחנו יכולים".
משה-דורון מדגיש שהוא לא סתם עושה השוואה שכזו, שכן, מרוב תודעת ניו-אייג', מדיטציות, וכל כך הרבה חסד לכאורה כלפי היוניברס, נכנסנו למצב של רפיון. מצב זה מתבטא בחוסר יכולת להתמודד, ואז קשה לנו לשמור על זוגיות, קשה לנו להיות הורים טובים, עובדים טובים או מעסיקים טובים, שכן איבדנו את היכולת לעמוד על שלנו.
"הצום בא להראות לי שאני מסוגל", הוא מסביר, "שיש לי כוח להתמודד ואפילו אומץ, להכיר את עצמי ולקבל את עצמי, חדש, אחר וקצת שונה אחרי התמודדות כזו".
הסבר נוסף לרעיון זה מביא ארז מתוך התבוננות על הקשר בין איש לאישה. כאשר הקשר הוא גשמי בלבד, חומרי, חסרים הרגש הקרבה והרוח. ולהפך, אם יש לבני זוג קשר רוחני, אבל אין לזה ביטוי במישור הפיזי, גם אז הקשר עלול ליפול.
"כולנו למעשה צריכים את השילוב בין הרוחניות לחומר. האידאל הסגפני של ארצות המזרח הוא לא ריאלי, מצד שני, גם החומריות הנהנתנית של ארצות הברית לא מובילה למקום רגוע. יש מקום למצוא איזון ביניהם. את האיזון הזה, מציעה היהדות.
עזבו אתכם מכיפה ומצוות
"רק היהדות?", אני שואל, ומשה-דורון צוחק בתגובה, ומדגיש שכאשר הוא אומר "יהדות", הוא לא מתכוון לאיזשהו מונופול של הדתיים על חגים ואמונה. הוא מתכוון לתורה, שיש בה תכנים שיכולים להתאים לכל אחד, לא משנה באיזה מקום הוא נמצא, מבלי שהוא יידרש לבצע מהפכים בחייו.
"המושג הזה, 'דתי'" הוא מרצין, "יצא מהקשרו לחלוטין, והפך למילה שנגועה בפוליטיקה, ביריבות ואפילו בשנאה. קבוצות שוליים עצבניות תופסות את המסך, והתקשורת אוהבת את זה. אבל בינתיים להרבה אנשים נמאס מכל אותם ויכוחים ישנים, מיותרים וטיפשיים.
בנאדם לא צריך להיות 'דתי', אלא כדאי לו לקיים קשר עם התורה מבלי לפחד ממנה, לטובתו האישית. כי בתורה יש הרבה פתרונות, שאף דת, רוחניות, או הלך מחשבה אחרים לא יודעים להציע, ויום כיפור הוא דוגמה מצוינת לכך.
יום כיפור הוא חג של הפרט, ובמהלכו האדם נמצא בתוך מציאות מאוד אישית, המציאות הפנימית שלו, כשהתפילות הן בעצם סוג של חשבון נפש. חשבון נפש לא מהסוג הביקורתי, אלא מתוך רצון לדעת באמת איפה הוא עומד".
"פתאום" אשתי עזבה אותי?
לדברי משה-דורון, כמו בעסק, כמו בזוגיות, תמיד יש מה לשפר ולתקן. לכן, כל אחד צריך לשבת ולחשוב אם חייו זורמים בכיוון הנכון. "זוהי התשובה האמיתית", הוא מסביר, "לא החזרה בתשובה של כיפה ומצוות, אלא היכולת לעשות חשבון נפש כן עם עצמך, במטרה להציל את עצמך. מי שחי ללא חשבון נפש, חייו עלולים להתפרק ברגע אחד, פתאום.
המסר של יום כיפור הוא שאין "פתאום". פתאום אשתי עזבה אותי, פתאום אני בבית חולים, פתאום גיליתי שהשותף רימה אותי. אם משהו קורה לך פתאום, סימן שמעולם לא עשית חשבון נפש אמיתי. אי אפשר שכל החיים יהיו ב"צחוקים" וב"זרימה". אם נתרגם זאת לשפה אחרת, יום כיפור הוא יום של התבגרות".
למה לי בית כנסת עכשיו?
לפי משה-דורון, הביקור בבית הכנסת עוזר לפרט לדעת שיש לו תמיכה, שיש לו עם מי להזדהות, "התפילה היא אישית", הוא מבאר, "אפשר לפנות בדיבור ישיר לאלוהים, לשמיים. זו בעצם התבודדות בציבור. תכל'ס, אתה שם לבד".
בראש השנה התחיל הדין, החלה ספירת המלאי, אחר כך, עשרת ימי תשובה, ויום כיפור הוא סוף החשבון. גם חג סוכות הוא חלק מהחבילה הזו - אתה משאיר את כל החומריות והחומרנות שלך בבית וחוגג את הרוחניות שלך. זו רוחניות של ממש, בחוץ, על ריהוט פשוט, מתחת לכמה עלים ירוקים".