כן, אנחנו יכולים

יש הטוענים כי ספר דברים הוא ספר חיצוני, ספר מאוחר, ספר תוספות ועוד כל מיני רעיונות. אבל אם מתחברים למהות, לפנימיות של המילים היפות אשר מוגשות לנו מתוך הפרשות, אזי ספר דברים ללא כל ספק הוא ההמשך לספר במדבר, הוא שיא הדרמה.

ועכשיו, פרשה אחת לפני הסוף, מערכה אחת לפני זו האחרונה, אנחנו פוגשים את משה, ברגע הקתרזיס של המחזה.
זהו היום האחרון בחייו, ומהבוקר הוא רק מדבר. שלוש הפרשות האחרונות שקראנו בשבועות האחרונים נאמרו כולן באותו יום.

לפרשת השבוע, 'האזינו', הוא כנראה הגיע בשעות אחר-הצהריים. משה קוטע את הרצף, ובמקום להטיף על מצוות, מכות, קללות וקצת ברכות, הוא בוחר לשורר. מי שירצה יוכל לגשת לבית הכנסת ביום שבת, ובזמן הקריאה להציץ בספר התורה. הכתיבה שם תהיה אחרת, לא שורות רצופות אלא קטע לירי של ממש, המובנה משתי עמודות בתים מרשימות ומסוגננות.

הבחירה של משה לומר מילות שיר רגע לפני המוות, תהפוך מאות שנים אחריו למנהג אותו יאמצו אנשי רוח, פילוסופים, וכמובן מורים רוחניים. אלו שהכי התפרסמו בכך היו מורי הזן של אמצע האלף השני, אשר דאגו להותיר אחריהם שיר הייקו קצר, שניסה לתאר במספר הברות קטן חוויה של חיים שלמים.

משה רבנו לעומת זאת לא ממעט במילים, מ"ג שורות ובהן כל קורות עם ישראל בעבר, בהווה, ותאמינו או לא, אפילו בעתיד, הנחלה הקרובה בארץ ישראל, החטאים, הגלות הבלתי נמנעת על צרותיה ומכאוביה, אבל גם השיבה לארץ והגאולה.

כמובן, את השירה הזו אפשר לפרש בצורות רבות, הרבה מעבר לפשט, לרז, לדרש ולסוד. מי שזוכר את שיעורי הספרות והשירה בבית-הספר, יודע שרק על שורה אחת אפשר להתעכב שיעור שלם. בנוסף, דרוש פרשן טוב, אחד שמכיר את המילים מבפנים ולכן, הפעם ניתלה על אילנות גבוהים ונעזר בפרשנותו של מייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן.

בשורה התשיעית כתוב "כי ח?ל?ק ה' ע?מו? יעקב חבל נחלתו". הנשמה, כך מסביר המכובד שמפרש, משולה לחבל אשר מקשר, מחבר, בין שני דברים, בין האדם המצוי בעולם הזה לבין עולם הקדושה. כאשר החבל שלם, יש לאדם קשר ישיר, רציף ובלתי פוסק עם מהותו.

אבל החבל הזה, כמו כל חבל, מורכב מחוטים דקים השזורים יחדיו, 613 במספר, כמניין המצוות אשר הנחה משה את בני ישראל. כל מצווה שנעשית, מחזקת את החבל, אך מצווה אשר אינה מקוימת, מחלישה אותו, במקרים מסויימים הוא עלול אפילו להיקרע.

בנוסף, מי שמתעלם בכוונה מהמצוות, כלומר, מעולמו הרוחני, עלול למשוך את החבל מטה עד שהצד השני, הקדושה, תיאלץ לרדת ולהסתתר בעולם החומר שעל פני האדמה. במקרה כזה, יהיה לאדם מאוד קשה להבחין בכלל בקיומה.

שירים מודרניים יותר שנכתבו על סף המוות, הצליחו בוודאי לרגש אותנו, לגרום לנו לפרפור קל בלב ולרגע של תהיה. אבל את משה כל הרגשנות הזו לא מעניינת, הוא רוצה בכל מחיר להזכיר לנו, הפעם בדרך השירה, שהתורה זה לא רק היסטוריה, עבר הווה ועתיד, זה לא רק חוקים, הגדרות ותפקידים, אלא אוסף כלים לחיים רוחניים.

שירת 'האזינו' היא שיר האל מפי משה, לעם ישראל, כדי שנזכור ולא נשכח כי כל אותן מצוות באו לציין שבכל חול יש קודש, ובכל חומר טמון רוח. בדיוק לשם כך ניתנה לנו השירה הזו, כעדות שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת להיכנס, או אם תרצו לנסוק ולהמריא לרבדים נסתרים.

גם אם אנחנו מטובעים לחלוטין בתוך עולם הכסף, תרבות הגלובליזציה והרצף, אובמה ואירן, ועידות או"ם, רציחות ולאונרד כהן ברמת-גן, בין כל אלו, בהסתר, בהעלם, ניתנה לנו היכולת, הרשות, לחזק את החבל, את התקשורת בינינו לבין הקדושה. כך נוכל לשפר את קצב העברת הנתונים, במיוחד בימים ובתקופות בהם נדמה לנו שאנחנו כבר ממש, ממש, לא מאמינים.