אז מה היה לנו כאן?

כשהיינו ילדים סיפרו לנו שראש השנה הוא חג, ויום כיפור הוא יום עצוב. אחר כך גדלנו וגילינו שראש-השנה הוא יום דין ויום הכיפורים הוא יום כמעט שמח, שהרי בשמו מתחבא הביטוי כ-פורים, משמע, כמו חג הפורים.

מי שהעמיק עוד בנושא גילה שראש-השנה עצמו, הוא באמת יום שבו כולם עומדים למשפט, יום בו יכתב הסיפור של השנה הקרובה, על-פיו ייקבעו המעשים והאירועים שירכיבו את חיינו העתידים לבוא, מפחיד.

אז מדוע בכל זאת יש חגיגה? לובשים לבן, אוכלים קצת מתוקים, מרימים כוסית. הסיבה היא שגם יש שמחה, כך שבעצם בראש שנה יש לנו את שניהם עצב ושמחה, או יראה ואהבה.

לא קוראים את 'פרשת השבוע' בראש-השנה, אבל יש שתי קריאות מהתורה, אחת על הולדת יצחק, שעל-פי המסורת הייתה בראש השנה, והשנייה על עקדת יצחק. צירוף הסיפורים הללו מזכיר לנו איך בחיים, כל אירוע מלווה ברגשות מעורבים אשר נעים בין עצב לשמחה, בין אהבה ליראה.

לדוגמה, יום ראשון השבוע, ערב כ"ה באלול, זמן בריאת העולם ועת שמחה לכל הדעות. והנה, כמה שעות לפני, נפל עלינו אסון שפרט בכאב על מיתרי הלב. עצוב וקשה מנשוא הוא מותו של בחור צעיר, טייס, מלח הארץ אמיתי.

אבל תמיד עם התוגה מופיעים רגשות מעורבים, מעורבבים, ההזדהות המשותפת מזכיר לנו את החוט הרוחני, הפנימי שמקשר אותנו אחד לשני. למרות כל המריבות, למרות כל המחלוקות אנחנו כן אוהבים, כן דואגים וכן רוצים בטובת האחר.

עכשיו אנחנו צריכים לברר עם עצמנו איך עושים את זה בטוב, לא בכעס, לא בתבוסתנות ולא בחרדה. ראש-השנה הוא זמן מצוין לחשבון נפש, לדין ודיון בתוך המהות הפנימית של כל אחד ואחד מאיתנו.

ערב ראש השנה הוא היום השישי לבריאת העולם, יום בריאת האדם, כנראה גם יום חטא עץ הדעת, ויום הסילוק מגן העדן. כך למעשה נרמז לנו על דרכנו הרוחנית שצריכה לבוא לא מתוך עץ הדעת, לא מתוך מחשבה ומסקנה, לא מתוך פעולה של היסק לוגי קר ומחושב, אלא ממקום פנימי יותר. מהבטן, מהשקט, מרגשות עמוקים כמו אהבה ויראה. אלה רגשות שאינם קשורים להנהלת החשבונות שאנחנו מקיימים ביומיום.

כל הפרשות שחקרנו עד כה דרך משקפיים רוחניות רמזו לנו על כך: ותרו על העולם החומרי, חפשו אחר שקט, שמרו אמונים, רוקנו את הראש ממחשבות, קפצו לזרועות האמונה, אל תיכנעו לפשטנות, בלי קיצורי דרך, בטחו גם בזה שאינו מו?כר, שמרו על עצמכם, הימנעו מאלימות, הישארו מאוחדים כי אנחנו עם שהוא מכלול.

מהאחד ועד לכולם, דמיינו קו שקוף אשר יוצא מהנקודה הפנימית ביותר שהצלחתם אליה אי פעם להגיע, ומשם תנו לקו להתחבר לנקודה פנימית דומה אצל אדם אחר, כך תשזרו במסרגה דמיונית את כל העם מלב אל לב ותקבלו גוף רוחני, חי, פועם ונושם, לפעמים גם כואב, לעתים חש גאווה, אולי אפילו תקווה.

אך כאשר הדעת נכנסת פנימה, הביקורת, הרעיונות והעקרונות שאנחנו "מאמינים בהם", "האידאולוגיות" צצות החוצה, עץ הדעת מנצח, והדין – סילוק מגן עדן, ושיכחת האחדות המגינה והחמימה שיכלה לשרות על כולנו כגוף אחד.

הפעולות של השנה האחרונה הצטברו לקראת המשפט, האדם יכול לבקש סליחות, להתפלל, או לחגוג את החג, אבל כשהוא עוצם עיניו ומדמיין את בית הדין של מעלה קובע את הגזרה, אז צף מולו הרפש בו היה מעורב בשנה האחרונה.

הקיטונות, הרכילויות, ההשמצות וההקנטות, אולי אפילו העלבונות שעלב, שגיחך בלבו, כל אלו נחשפים מולו במהלך החג, בעת תקיעות השופר או בתפילות, אבל אז הוא נזכר שבעצם לא הוא השופט, הוא גם לא הסנגור או הקטגור. הוא נזכר שלא מדובר בחוק קארמה הודי, הסיבה לא תגרור תוצאה לכל הגלגולים הבאים.

בראש השנה הוא נשפט למעלה, או אם תרצו, בפנימי, ברוחני, ושם השקט והאהבה שופטים אותו. השפע עומד מולו, הבריאה שמחיה את האדם באמונה ובעקשנות דנה אותו לעוד שנה ומוחלת לו, הרבה יותר ממה שהוא מסוגל בכלל להבין, על כל מחלוקות השנה האחרונה.

וכך כל אדם זוכה בדין החיים, שהבריאה תמשיך להנשים אותו עד לרגע האחרון, שגופו יילחם תמיד על מנת להבריאו מחוליו, שפנימיותו תזעק ותצעק עד שתתנקה מכל הלכלוך והאבק.

הדינים הללו נחרצים בגורלם של כל בני האדם וראש השנה הוא יום תזכורת שכזה, שנתעורר ונזכר שהשופט, המשפט, הקטגור והעדים, הם בסך-הכל ממש, ממש לטובתנו, רק שלא נקלקל.

שיהיה לכולנו כל טוב ושיפתחו עבורנו בחג שערי השמיים ויחד עמם גם שערי אהבה, שערי בריאה, שערי גבורה, שערי דבקות, שערי הארה, שערי ודאות, שערי זיכרון, שערי חוויה, שערי טובות-לב, שערי יראה, שערי כבוד, שערי לימוד, שערי מודעות, שערי נעימות, שערי סליחה, שערי ערנות, שערי פעילות, שערי צחוק, שערי קרבה, שערי רוחניות, שערי שלווה, שערי תודה.

שנה טובה.