האם אתם מאמינים שיש אלוהים?

התשובה על השאלה “מי הוא אלוהים” לא ניתנה עדיין באופן המניח את הדעת, וגם המונח “מאמין” יש בו סתירה לוגית לא קטנה. לי יש שני ילדים מאשתי מרב ואני מאמין באמת ובתמים שאני הוא האבא שלהם, אבל אם מרב תאמר לי שהיא מאמינה שאני אביהם שלהם, אכעס מאוד. זהו ההבדל בין לדעת ולהאמין: מי שיודע לא צריך להאמין. מי שרק מאמין, לא ממש בטוח.

לדעתי צריך לפתוח בשאלה מקדימה, מי הוא אלוהים? כדי לדעת "מי" הוא אלוהים, אולי ננסה להבין תחילה "מה" הוא אלוהים, כלומר להגדיר את התכונות שלו תחילה. התכונות האלוהיות המובהקות ביותר, שלאף מאמין לא תהיה מחלוקת לגביהן הן: יצירה, יושר, חסד, מתן חופש, השגחה ועזרה.
האם אני מאמין שיש את התכונות האלוהיות האלה בעולם? אמנם לא לכל בעלי החיים וגם לא למרבית בני האדם, אבל התשובה היא כן, הן בהחלט קיימות בעולם שלנו. למעשה אוסיף ואומר שתכונות אלה נמצאות בבסיס הדברים כולם. האינדיאנים יקראו להן “הרוח הגדולה”, הסינים יגידו “אם קדמונית”, "אב קדמון" או בפשטות, טאו.

אם נסכים שמיקומו של אלוהים הוא (גם) כאן ותכונותיו הן יצירה, יושר, חסד, מתן חופש, השגחה ועזרה. נחזור לשאלה מיהו אלוהים, והייתי שמח להיעזר כאן בסיפור טאו עברי:

“אחרי שהשתחרר, רחמים קיבל את תפקיד המטאטא של רחבת הכותל. הרב אמר שזהו תפקיד חשוב מאוד, ורחמים התייחס למשימה ביראת כבוד. כל יום, בשעה ארבע לפנות בוקר, היה מתייצב במקום, מביט בקיר האבנים ומדמיין את מראהו של בית המקדש, את אלפי האנשים העולים בבגדים לבנים ומביאים מתנות. אז היה מתחיל לטאטא מאזור הכניסה של הרחבה ועובר את כולה מימין לשמאל, ומשם מתקדם וחוזר משמאל לימין.

כך היה מטאטא שורה שורה, עד שהיה עובר על כל שטח הרחבה והגיע אל הכותל עצמו. על יד הקיר הוא היה מוציא שקית בד מכיסו ואוסף את הפתקים שנפלו מבין האבנים. כשקיבל את התפקיד לא תודרך כיצד לנהוג בפתקי המשאלות אשר נשרו בלילה והתגלגלו על הרצפה, והוא הרגיש שאין הוא מסוגל להשליכם לאשפה.

כשביקש להיפגש עם הרב כדי שיגיד לו מה לעשות, היה הרב עסוק והבטיח לו תשובה, אבל כל זה היה לפני שנים רבות, הרב התחלף ורחמים הפסיק לשאול. הוא אסף את הפתקים המכווצים בקופסת קרטון ושמר אותם בביתו.

יום אחד כשסיים רחמים את הניקיון, הבחין בנייר אדום שהיה מונח למרגלות הכותל. כיוון שהנייר לא היה מקופל כמו שאר הפתקים שהיה מוצא, חשב שאולי זוהי פיסת נייר שהתעופפה במקרה. הוא הרים אותה והתכוון להשליכה, ואז הבחין בכתב היד הילדותי:
“אלוהים יקר, בבקשה תעשה שאבא שלי יפסיק לעשות לי דברים רעים.
תודה מאסנת חכמי, כיתה ג 2, בית ספר אשכולות”

הוא היה רגיל לקרוא משאלות. כשהיה מרים נייר מהרחבה היה תמיד בודק אם זו סתם חתיכת נייר או פתק עם בקשה. היו כאלה שביקשו לזכות בפיס, בתינוק, בחתן, בבריאות, בגאולת המשיח, והיה אפילו ילד שביקש חזיר ים, אבל הפתק הזה היה שונה, והוא הרגיש שהוא פשוט לא יכול להתעלם ממנו.

רחמים הגיע לביתו ובמשך כל היום התחבט. אין לי זכות להתערב, חשב לעצמו, הפתק לא מיועד לי, אבל כשהתעורר למחרת הוא חשש שאולי עבר על הילדה המסכנה עוד לילה איום. ייתכן שהפתק הגיע אלי מכיוון שעלי לעשות משהו בנידון, חשב לעצמו. הוא בירר היכן נמצא בית הספר “אשכולות”, אחר כך התקשר למשטרה ומסר הודעה אנונימית, דיווח על מעשה אלימות. כשהוריד את שפופרת הטלפון הרגיש הקלה, כאילו לחץ בלבו משתחרר.

עבר יותר מחודש ורחמים שכח לגמרי מכל הפרשה, עד אותו היום שבו הבחין בפתק אדום התקוע בין האבנים. כמו שושנה במדבר בלט הפתק על רקע הקיר האפרורי. רחמים הרגיש את הדופק גובר וממלא את חלל בטנו. הוא עמד מול הפתק מספר שניות. מעולם לא ממש הוציא פתק מהכותל, אבל הסקרנות המהולה ברגש של אחריות לא נתנה לו מנוחה.
הוא הביט לצדדים, שלף את הפתק וגולל אותו,
היה כתוב בו: “אלוהים היקר, זאת אסנת, תודה “.

ניסים אמון, מורה לתורות המזרח, זן מאסטר, ירצה בפסטיבל הקולנוע הרוחני שיתקיים בסוף השבוע בסינמטק תל אביב