ובכן, מה למדנו מההופעה של מדונה בארץ? והאם בכלל אפשר ללמוד משהו מחזיון שכזה? מדונה היא בידור, ושורש המילה 'בידור' קרוב במשמעותו למילה פיזור. כמו בידור או פיזור השערות ברוח, כך גם בידור המחשבות מהמוח. מדונה והמופע הראוותני והגרנדיוזי שעומד מאחוריה הם מעין כלי-עזר רב מימדי לסילוק מחשבות טורדניות לטובת סיפוק קצת שקט יחסי. בתוך וידאו קליפ חי, מדונה ניסתה להמחיש לנו את הקלות בה לדעתה ניתן לממש את הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. מסכי ענק המקרינים משפטים בעברית, אנגלית וערבית; רקדנים מכל האומות ובני כל הצבעים וכמובן היא, המדונה, שאוהבת את הקהל וממול, חמישים אלף איש שאוהבים אותה, ואולי אפילו אוהבים גם אחד את השני, על בסיס תחביב משותף, על בסיס שמחה והתרגשות אל מול אלילה, לא בשמיים, אלא כאן על האדמה, נציגה בלעדית בארץ הקודש של עולם הפופ.
השואו של משה
באופן מפתיע, או שלא, גם בפרשת השבוע, 'כי תבוא' יש תאור של מופע, של אירוע גרנדיוזי, פסטיבל של ממש, המיועד לא לכמה עשרות אלפים, אלא לכל העם. משה ממשיך בנאומו הארוך ומתאר באוזני כולם את האירועים הראשונים אשר אמורים להתרחש כאשר יכנסו לארץ ישראל. באחד מרגעי השיא בארץ המובטחת אמורים השבטים להתחלק בטקס מיוחד לשתי קבוצות: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין יתייצבו על הר הברכות, שהוא הר גריזים. מהעבר השני, על הר עיבל, שהוא הר הקללות, יעמדו בני השבטים ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי. בין שני ההרים, בעמק, ימוקם ארון הקודש, לצדו יעמדו מנכבדי הלווים והכוהנים. הלווים יפנו פניהם כלפי הר גריזים ויברכו, וכל העם יענה 'אמן'. אחר כך יסובבו פניהם כלפי הר עיבל ויקללו.
מתוך המופע המטורף הזה בני ישראל אמורים ללמוד, ועוד איך. מצד אחד קצת ברכות, על ההגעה לארץ החדשה, על פירותיה ועל אדמתה. מצד שני, רשימה ארוכה, מייגעת ומפחידה של קללות: ארור המזלזל באביו ובאמו, ארור מי שמטעה עיוור, גר, יתום או אלמנה, ארור מי שמגלה עריות, ארורים יהיו אלו הנוקטים באלימות, גם אלו הלוקחים שוחד ושאר החוטאים. שוב משננים, חוזרים ומחדדים באוזני בני ישראל כי אם ילכו אחרי מצוות התורה יזכו לארץ ולחיים של חלב ודבש. אם לא, יתהפך הגלגל וכל מה שהובטח לטובה, יופר לרעה שלא ניתן לתאר כדוגמתה. הצאצאים, הצאן, כולם ילכו לאבדון. מכות ומחלות יתקפונו, הגשמים לא ירדו בעיתם, השדות יתנו פירות באושים, לא נזכה למזון ראוי, נילקח בשבי ונפוזר בין עמי העולם. כך נהיה מטולטלים עד ש"ו?ה?י?ית?, מ?ש??ג??ע, מ?מ??ר?א?ה ע?ינ?יך?, א?ש??ר ת??ר?א?ה...", ו"ו?ה?יו? ח?י??יך?, ת??ל?א?ים ל?ך? מ?נ??ג?ד; ו?פ?ח?ד?ת?? ל?י?ל?ה ו?יו?מ?ם, ו?ל?א ת?א?מ?ין ב??ח?י??יך?".
למה לקלל?
מדוע כל-כך הרבה קללות, מצוות, איסורים? מדוע אי אפשר פשוט לנוח, להירגע וליהנות מהשואו? מדוע תמיד ישנם איומים? למה שלא כל החיים יתנהלו כמופע אחד ארוך של בידור מחשבות מהנה ומרגיע? ובכן, כנראה שהתשובה לכך טמונה בהכרה שאם כוונתנו באמת היא להגיע למצב של 'ואהבת לרעך כמוך', עלינו לדעת ולהכיר בבירור את קשר הסיבה והתוצאה. פירוט הברכות והקללות, לא רק בפרשה הנוכחית, אלא לאורך כל תקופת המדבר, בא להדגיש כי כל מעשה אפילו הקטן ביותר גורר תוצאה. מעשים חיוביים מזכים אותנו מייד בברכות, מעשים שליליים מביאים עלינו מכות. וביחס לרשימת האסונות הנ"ל, נראה שלא מעט מהם כבר פקדו אותנו בעבר וחלקם מהווים את מנת חלקנו כיום.
ללא אותה חוקיות מדויקת של סיבה ותוצאה, משול האדם ליצור אשר היה מכניס את אצבעו לשקע החשמל ואינו חש דבר, אך לאחר עשר דקות, פתאום היה תוקף אותו זרם אדיר ומצמרר. הזמן שחלף השכיח ממנו את המעשה הראשוני, את הסיבה, ועתה כשהגיעה התוצאה, הוא מופתע ואינו מצליח לקשר בין הדברים. הפקת העל בין הר גריזים והר עיבל נועדה למנוע טעויות מביכות שכאלו, שכן כאשר מעמידים בבירור את הברכה מול הקללה, את הסיבה מול התוצאה, אז אין אחד שיוכל לומר שלא היה, שלא שמע ושלא ידע.
כנראה שגם בימינו אנחנו מסוגלים להתאחד. חמישים אלף איש עומדים יחדיו, לא גב אל גב במריבה או בהפגנה, אלא מתוך רצון ותקווה להנאה ולשמחה משותפת. בכל זאת, גם מופע פופ שכזה הוא סוג של ערבות הדדית, מתוך תקווה שכולם ייהנו. עכשיו אחרי שהתבדרנו, הגיע הזמן לשנס מותניים, ולנסות ולמצוא סיבה טובה למפגש המוני שמטרתו איחוד העם. בימים כאלו, כשיש כל כך הרבה מריבות ומחלוקות פנימיות בינינו, אם רק נצליח ריבוא של אנשים להיפגש, סביר להניח שכבר כמה קללות יוסרו מעלינו ותפתח הדרך עבור הברכה להתממש. שבת שלום.