צאו מזה

'סדום ועמורה', לא פחות ולא יותר, הוא שמו של מדור באחד מאתרי החדשות באינטרנט העוסק בנעשה בארצנו. יכול להיות שבכל אחד מאיתנו יש את הצד הזה, שחושב שהמצב באמת על הפנים, שהמדינה ירדה לטמיון, שאנשים פה השתגעו ובקרוב יזרקו את כולנו לים. אבל האמת היא שצריך לדעת מאיזה כיוון של המטבע להסתכל.

החודש הנוכחי, אלול, הוא זמן של חשבון נפש לקראת השנה החדשה ופרשת השבוע, 'כי-תצא', מציעה עבורנו כלים רבים להתמודדות, חלקם, בהסתכלות הנכונה, יאפשרו לנו לראות לא רק את מה שרע אלא גם, בכל זאת, את חצי הכוס המלאה.

בפרשה ניתנות יותר משבעים מצוות הכוללות בתוכן דיני צבא, דיני משפחה, דינים שבין אדם וחברו, דיני צדק חברתי, ענייני קבורה, נדרים ואפילו מלקות. כאשר התורה מתייחסת לענייני יומיום שכאלו, חשוב להבין כי זו למעשה רמיזה המורה לנו כיצד יש להתבונן דרך משקפיים רוחניים על כל דבר שבשגרה, אפילו על המלחמה.

"ו?ר?א?ית?, ב??ש???ב?י?ה, א?ש??ת, י?פ?ת-ת??א?ר; ו?ח?ש??ק?ת?? ב?ה?, ו?ל?ק?ח?ת?? ל?ך? ל?א?ש???ה. ו?ה?ב?את?ה?, א?ל-ת?ו?ך? ב??ית?ך?; ו?ג?ל??ח?ה, א?ת-ר?אש??ה?, ו?ע?ש??ת?ה, א?ת-צ?פ??ר?נ?יה?...ו?ב?כ?ת?ה א?ת-א?ב?יה? ו?א?ת-א?מ??ה?...ו?ה?י?ת?ה ל?ך?, ל?א?ש???ה". (דברים פרק כא, פסוקים י'-יג').

בפנינו מופיע מצב הגיוני לכאורה. חייל בקרב נלחם במדינה זרה ומן הסתם פוגש נשים בדרכו. אם לקח בשבי אחת מהן, מציגה לפניו כאן התורה דין נחרץ כי אין יכול הוא להתייחס אליה כרכוש, לאנוס ולבזוז, חס וחלילה. למעשה, אם הוא לוקח אותה בשבי בחזרה לביתו, עליו בסופו של דבר להפוך אותה לאשתו. כמובן שכאן יכולים יפי הנפש להתעורר ולרטון: "מה הגדולה בכך? מלחמות זה דבר רע ושבי נשים זה רעה חולה". מבחן הזמן, למזלנו הוא זה שקובע את טיבה של המצווה. אם תבררו את המציאות של עמנו ב-150האחרונות, תופתעו לגלות כי למרות כל הטענות נגד חוסר ההומניות של צבא ההגנה לישראל, בנקודה אחת חשובה ולא קטנה בכלל, הצלחנו.

מתברר שבמבחן השוואתי מול כל צבאות העולם: ארה"ב, בריטניה, ספרד, צרפת, רוסיה, יפן, סין, צבאות ערב וצבאות דרום אמריקנים, למעשה כמעט מול כל צבאות העולם, חיילי צה"ל נמצאים בצד ההומני ביותר של הסקאלה ההומנית בכל הנוגע לחוסר תוקפנות מינית כלפי נשות האויב. וזה אומר המון עלינו כעם, עלינו כלוחמים ועל המסורת שלנו אשר מצליחה לעמוד בכל זאת כנגד האמירה 'במלחמה כמו במלחמה'.

אנחנו יודעים במה מדובר, שמענו מספיק עדויות מזוויעות, בכל צבא בעולם לחיילים אין שום גבולות, לצערנו בשדה הקרב הכול מותר. זה אולי קצת מעוות, גם לא בדיוק פוליטיקלי-קורקט, או מספיק פמיניסטי, אך זו עובדה קיימת, שהופכת בעל כורחה לנקודת אור עלינו, על חיילינו אשר בכל זאת מאמינים שיש דברים שפשוט לא עושים.

כמובן שהדבר תלוי בכנגד מי אנחנו עומדים - אם ניסוג צעד אחד אחורה משדה הקרב, נבין שבמעגל החיצוני, ברשות הרבים אנחנו מצליחים אולי להיות גיבורים אמיתיים ולכבוש את יצרנו. אבל ברשות היחיד, במיוחד בין גבר לאישה, יש לנו המון-המון עוד מה ללמוד, ולשם כך, מגיע הצד השני, הפנימי, הרוחני של הפרשה.

כאשר אנו נתקלים בתורה ב'מלחמה', עלינו להידרך מיד, שכן זהו רמז עקבי למלחמה הפנימית, לקרב של כל אדם בינו לבין היצר הרע שלו עצמו אשר מאיים על מוסריותו הבסיסית. במלחמה בין צבאות יש רגע של סיום, כניעה, ניצחון, הפסקת אש. לעומת זאת, המלחמה הפנימית נגד היצר היא תמידית, ונמשכת עד רגעו האחרון בחייו של אדם. בילדות, היצר-הרע היה כמו חוטים דקים, בבגרות נהיו כבר קשרים עבותים, של עומס, של התנגדויות, אשר אינן מאפשרות לנו לחיות בשקט.

לפיכך, מפרש האר"י ז"ל את חוקי השבי הללו בדרך הבאה: "ו?ר?א?ית?, ב??ש???ב?י?ה, א?ש??ת, י?פ?ת-ת??א?ר" יפת התואר היא למעשה הנשמה אשר נשבתה בעולם החומרני והמנוכר. "ו?ח?ש??ק?ת?? ב?ה?, ו?ל?ק?ח?ת?? ל?ך? ל?א?ש???ה", החשק הוא אותה התעוררות, לחדש את הח?יו?ת של הנשמה. "ו?ה?ב?את?ה?, א?ל-ת?ו?ך? ב??ית?ך?", זו ההסכמה לקחת אחריות על הבראת הנשמה. "ו?ג?ל??ח?ה, א?ת-ר?אש??ה?, ו?ע?ש??ת?ה, א?ת-צ?פ??ר?נ?יה?", כאן מדובר בתהליך הטיהור והניקוי שעל הנשמה לעבור, "ו?ב?כ?ת?ה א?ת-א?ב?יה?", הכוונה לאביה שבשמיים, "ו?א?ת-א?מ??ה?", הכוונה לכנסת ישראל, "...ו?ה?י?ת?ה ל?ך?, ל?א?ש???ה", ומכאן והלאה הנשמה ששוחררה הופכת מחדש לחלק בלתי נפרד מהאדם.

הלוואי שגרעין ההומניות שהצלחנו למצוא בפעולותינו נגד אויבינו באמצעות הפרשה, יביא אותנו לפשפש לעומק בדרכי התנהגותנו וייתן לנו את הכוח למצוא את הנשמה השבויה בתוכנו, מתוך כך שנכבוש את יצרנו כנגד אחרים ובמיוחד כנגד עצמנו.