"את הברכה... והקללה...", פרשת השבוע 'ראה', נפתחת באפשרות הבחירה שתהיה לאלו שיזכו להיכנס לארץ ישראל סך הכול אין הרבה ברירות, או לזכות בברכתו, או לצאת בחוץ. העניין תלוי כמובן בקיום המצוות. שוב מנדנדים לנו, רוחשות רוחות השעה, התורה הגיע לגיל זקנה, היא מיושנת, עבר זמנה וחוקיה היו צריכים כבר מזמן להתעדכן. הגיע הזמן לשדרוג, לאוורור המצוות, בואו נהיה ריאליים, השאלה היא לא מה קשורה השמיטה להר-סיני, אלא מדוע עושים עניין ממשהו כזה ישן-נושן?
אבל מקרוב, במיוחד למי שעוקב, הדברים נראים הרבה יותר נאמנים למציאות העכשווית. קריאה בפרשות האחרונות ובמיוחד בזו הנוכחית, מעבירה הרגשה מצמררת שיש עניינים בגו, שם למעלה כבר חשבו על הבעיות שיהיו בשנות האלפיים. היה ברור שבתקופתנו כולם יהיו מבולבלים ואותן מצוות, בכל תחומי החיים יכולות גם היום, כמו אז, להציל אותנו. כמובן שזכות הבחירה נשארת בידינו, לשיקולנו, מבורכים או מקוללים.
אלימות, אוכל ואמונה
לא נתעכב כאן על כל ההקבלות לעידן הנוכחי, אבל נסתפק בנציגות האות א' אלימות, אוכל ואמונה. אם יש משהו שמדיר שינה מעינינו בלילות הוא האלימות הגואה והנפשעת בכל פינה. בפרשה כתוב כי אלו המאמינים באלים זרים, מסוכנים לנו ועלולים ללמד אותנו הילכות שגויות. הגרועה שבהן להלן: "... גם את בניהם ואת-בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם". זה קרה אז, פעם ביוון העתיקה, לפעמים גם ברומא, נפטרו מילדים בגלל מחלות, קנאות או קריזות פרטיות, בשם איזשהו אל או אמונה. לצערנו, זה קורה גם בימינו. בצעדים שנחשבים משום מה 'שקולים', בשם האמונה בכסף ובנהנתנות, תחת כיסוי של עומס נפשי, פתאום קמים אבות או סבים ורוצחים את הילדים.
אבל עזבו אתכם מאלימות. תמיד עדיף לדבר על אוכל, משהו טעים ומשביע שיחמם את הנפש. "... רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם-הבשר". כנראה כבר אז במדבר ידעו כי יבוא יום ולא נוכל להתאפק, ונרצה קצת דם בתוך הסטייק. טוב איך אפשר שלא להתגרות ולהתקנא במאכלי כל האומות, כאשר מחכות לנו בדואר חוברות עם תמונות של דג-נא, לא מבושל, מגולגל באצה, לצדו, במסגרת העסקית מונחים רמש מהים ותולעת קטנה.
אבל עזבו אתכם מאוכל, בואו נדבר על הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן, 'ניו-אייג', או רוחניות חדשה, "... כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר-דיבר אליך לאמור נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם...". לפחות בתחום הזה אפשר לנשום לרווחה ולהעלות בדל חיוך מאושר. נכון, קורה ומידי כמה זמן אנו מתבשרים על בעל יכולות חדש, אשר גילה מחדש איך להיות בודהה וגם להחזיק בחניה מכונית פרארי אדומה. אותו פלוני יכול לרגע להפוך לסלבריטאי מתוקשר, במיוחד אם כיסיו מנופחים משטרות ירוקים. אבל כאן עומד לנו עוזנו כמעט היחיד לטובתנו, כי אנחנו לא כאלה פראיירים ולא מאמינים לאף אחד. טוב, כמעט. אנחנו קונים את מה שמוכרים בטלוויזיה, אבל ברוחניות, זה משהו אחר. יש מחלוקת מרכזית, חלק אומרים: יש אלוהים! חלק אומרים: אין! אבל הרוב הגדול והמכריע באופן מפתיע מסכים שלמרות הכול, אותם אלילים, חוצנים, כוכבני אשראמים, הינם תמוהים ובעיקר לא רצויים.
בין ברכה לקללה, נכון לכרגע נראה שאת הבחירה שלנו עשינו ובאמת, יש לנו הרבה רע, אבל גם קצת טוב. למדנו לקבל את האלימות, לוותר על הכשרות, אבל באמונה אנחנו עקשנים וזה כנראה מה שמחזיק אותנו, מאז, דרך כל הזמנים ועד היום.