עברנו שבוע גדוש וסוער, בפנים יש משהו בוער. תשעה באב ניסה להתחלף עם חג האהבה, אבל לא כל כך הצליח, שכן לפני פחות משבוע, במוצאי שבת, נפלנו קורבנות להתקפת שנאה אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה. איך אפשר לדבר על ערך עליון ונכסף כמו לאהוב, כשהבן אדם המסכן כבר לא יכול ללכת סתם כך ברחוב בלי שיאיימו עליו, בלי שיפחידו אותו ובלי, חס ושלום, שבטעות או בכוונה ירצחו אותו.
סכנת הכוח ואיום החורבן
"ברוך תהיה מכל העמים", כך מבטיח משה לעם בפרשת "עקב". הם עדיין לא נכנסו לארץ, הוא עדיין נואם, מספר, מבטיח, חוזר ומזכיר את ארבעים השנה האחרונות, כמה קבלנו, כמה מתנות. כנראה שזה לא מספיק, אפשר לתת עולם ומלואו, השאלה היא מה עושים עם כל זה. תל אביב, העיר העברית הראשונה, קבלנו מתנה וקלקלנו כל כך מהר, זיהום אוויר וגורדי שחקים מיותרים. פעם היה חופש ברחובות ועכשיו פשע גואה, החופש לדרוס למוות, החופש לאנוס, החופש להרוג, הכול על רקע חברתי כאילו כזה? יש לנו יותר מידי ולא יודעים איך להשתמש, קבלנו ג'יפ דורסים, קבלנו אקדח יורים, קבלנו חופש מחפשים סמים להעביר את הזמן. מה עם לחפש אהבה באמת? במוצאי שבת ההוא נגמרו הספקות, זה לא היה סכינים וגם לא מכות, ישר לראש, ללב, לריאות, ושוב מדרכות בעיר נצבעות בדם. משה מזהיר בפרשה, מפני האמונה ב"כוחי ועוצם ידי", לא של ה', אלא של האדם עצמו. והנה מה שקורה כאשר לכל אחד יש כוח משלו.
אחר כך באמצע השבוע, חשד לאונס בשבט הצופים, אפשר לחשוב שאלימות כאן זה ערך עליון. דווקא בהודו, האחות הרוחנית שלנו, יש ערך אחר 'א-הימסה', שפירושו 'אי-אלימות', 'אי פגיעה', והם מקיימים אותו, או לפחות מנסים. יש דתות שאנשיהן לקחו את הרעיון הזה בקיצון, הולכים עם מסכה קטנה על הפנים, חס וחלילה שלא יבלעו או ינשפו על איזה זבוב או יתוש. ואפילו מטאטא יש להם ביד, כדי לסלק בעדינות בעלי חיים קצת יותר גדולים, כמו למשל, נמלים, העיקר לא לפגוע חס וחלילה באף יצור חי על-פני הפלנטה. אפילו גנדהי, מנהיג השלום הגדול של כל הזמנים, שינה חוקים, הזיז הרים והצליח להביא בסופו של דבר לעזיבת השלטון הבריטי את הודו. כל זה בלי כדור אחד, בלי אקדח, רק מחאות שקטות, המוניות, של אלפי אנשים הולכים קילומטרים באיטיות, ותוך כדי, לא יאמן, צמים. וזה עובד. אז אם אתם מבני ישראל, ויש לכם סיבה למחאה, נסו לחפש דרך אחרת, יותר נורמאלית, להביע אותה.
עוד לא שמענו שהרג פתר למישהו את הבעיות, אבל משה כבר יודע אם מי יש לו עסק. בגלל זה הוא לא התנחמד ואמר 'אי-פגיעה', אלא קבע מצווה מפורשת: 'לא תרצח'. בפרשה שלנו הוא נזכר, איך על ההר נכתבו הלוחות, איך ירד למטה, הידיים רועדות, ואז הוא רואה מה העם עושה. שומו שמיים, המצוות בוערות כאש, במקום הוראות הן הפכו לכתב האשמה. אז הניף המנהיג את ידיו למעלה בכניעה, לקח תנופה ובבת אחת שבר את הלוחות. אחר כך נמלט למעלה, ארבעים יום וארבעים לילה, לא אכל ולא שתה, רק צם וקיווה שכך יזוז משהו למטה, אצל העם.
הבעיה היא שיש לנו אחות שנייה, אחות חומרית וממש לא רוחנית, ומשם מגיעות כל מיני אופנות, כמו למשל רציחות. מחסלים בכל מקום, מבתי-ספר ועד חדרי כושר, אחר כך מנסים להאמין שזה בסופו של דבר יביא את האושר. בסיום הנאום הנוכחי, משה מאיים על העם ישירות, "לא בצדקתך... נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה ערף אתה". כבר הייתה לכם הזדמנות, ראיתם מה יכול לקרות. עכשיו, עשו טובה, תלמדו לקח. הוא מבקש, אל תעבדו אלילים אחרים, לא את הודו ולא את ארצות הברית. יש לכם תורה משלכם, יש בה חוקים, מצוות, דרכי התנהגות נאותות. אם תתעקשו על מנהגי זרים, לא ישחקו אתכם כאן משחקים. כי מי שלא הולך בדרך של שלום, אחווה ואמת, אינו נחוץ ובמהרה, אנחנו עלולים מבלי לשים לב, למצוא את עצמנו שוב בחורבן, וגרוע מזה - בחוץ.