אנחנו קרובים, זה בטוח, אנחנו וההודים - הודי, יהודי, י' קטנה חסרה בינינו, כל כך קרובים. ובכל זאת, האות הקטנה הזו טומנת בחובה לא רק עולם ומלואו, אלא שתי מציאויות, שתי הוויות שונות בתכלית, ולכן אנחנו גם כל כך רחוקים. אנחנו מבקרים אחד אצל השני. עשרות אלפי ישראלים נוהרים להודו. חלקם נוסעים חילוניים וחוזרים יוגיסטים או בודהיסטים, חלקם חוזרים וחוזרים בתשובה, אבל גם דתיים לייט ודתיים של ממש נוסעים לשם לחפש. אי אפשר להתכחש למסלול, לאותה דרך הלוך ושוב אשר חורשים ברגליהם "מיטב הנוער", בוגרים, משפחות ואפילו בני הדור השלישי, לא של הסלולר, אלא של הסבים והסבתות. "הרוחניות חיה בהודו", כך אומרים כולם, לא כמו בארץ שזה כל כך מסובך, שם זה באוויר, באדמה, בפשטות.
בארוחת ערב השבוע סיפרו המארחים על תוכנית טלוויזיה ששודרה לא מזמן ובה התארחו שני ידוענים, פלוני ואלמוני, אשר הסתובבו וחוו והתנסו בכל מכל בול העולם. שני הידוענים התוודו באותה תוכנית כי לא קראו קריאת שמע מעולם. אותה קריאת שמע אשר נזכרת בפרשת השבוע, פרשת 'ואתחנן', היא אחת מנקודות ההשקה, ויש כאלו שיאמרו בוודאי שזו גם אחת מנקודת הבלבול, בין העם ההודי לעם היהודי.
מה בין 'האחד' ו'האחר'?
בפילוסופיה של הרוחניות בהודו ישנה הסכמה כמעט מלאה בין כל הזרמים הדתיים וגווניהם השונים. ההסכמה היא על נקודת ספציפית אחת, נקודת בסיסית, משמעותית וחשובה לאין שיעור, להלן:
אדם אשר מתבונן בתוכו, יושב ומעמיק בהווייתו, מנקה מעליו עומסים מיותרים, מתנתק מהשפעות, שוכח מדמיונות, פוסק מלחלום ומגיע לעמוד התווך היסודי, הראשוני, המהותי ביותר, מגלה שם בפנים את 'האחד'. לאותו אחד הרבה שמות, אבל מי שמגלה אותו, נחשפת בפניו אמת משמעותית על-פיה האחד, הגרעין הראשוני של האדם, התקיים תמיד, מאז ומעולם, רק עטה על עצמו חליפות שונות של גופים בשר ודם. אותו 'אחד' בפני עצמו, מעולם לא השתנה.
וראו זה פלא, מי שזוכה לגלות את האחד שבתוכו, יכול לראות גם את האחד שבאחר, הנמצא בעומקו של חברו, באשתו, בילדיו, בכל הסובבים אותו. ואז מתחוור לו דבר נוסף, שאותו אחד יחיד ומיוחד שאצלו נמצא, נמצא זהה, בדיוק אותו דבר, גם אצל הנפשות שהוא רואה מולו. לפיכך מי שמגלה את אותו אחד, יודע למעשה כי הכול הוא אחד. אותו אחד אינדיבידואלי שיושב שם בפנים, במעמקי ההוויה, הוא אחד משותף לכולם.
מעבר להסכמה על הנקודה הזו בין התורות הרוחניות בהודו, הרי שיש שם ויכוחים אין-ספור על הפרשנויות השונות לטבעו המשני של אותו אחד. אך ויכוחים אלו אינם בשבילנו, אנחנו הישראלים מתעניינים מצדנו, וכנראה לא סתם, ברוחניות הזו, שנראית פתאום כל כך דומה לשלנו. רק יותר חופשית כזו, יותר מאווררת ולומר בכנות, יותר פשוטה, בלי חוקים ובלי מצוות.
ובאמת משה בנאומו בפרשה משחזר שוב את המפגש ההיסטורי בהר-סיני, סופר ומתאר אחת-אחת את עשר המצוות ומוסיף הרחבות ופירושים. הוא מנסה להדגיש משהו, הוא כמעט זועק, עניין רלוונטי מאין כמוהו עבורו, עבור אחד ששוחח עם נותן המצוות בכבודו ובעצמו. משה רוצה שעם ישראל ידע, שקריאת שמע איננה מספיקה, שהכרה בכך שהכול הוא אחד לא תעזור, אם על המצוות לא נשמור. מכיוון שאם נוותר על המצוות, כך מובטח, ארץ ישראל, אליה כמהנו כל כך, לא תהיה ברשותנו. לא יהיה לנו כעם היכן לגור, ותמיד נהיה נרדפים, מנודים, מוקצים- מה שבאמת התרחש כמה מאות שנים לאחר מכן. כאשר משה קורא קריאת שמע, הוא קורא אותה בפני העם, הוא מבקש מהם להקשיב, לשמוע - תשמעו, יש 'אחד', יש לו מצוות ואפילו הוא, משה, שהיה כל כך קרוב אליו, לא זוכה להיכנס לארץ ישראל. אז אתם שנכנסים, תעריכו את זה ותקיימו את מצוותיו, כי אחרת תמצאו את עצמכם בחוץ.
לא צריך להיות אדם מאמין כדי להיווכח בכך שהדברים התקיימו ומתקיימים, זה לא סוד שמי שמתרחק, מתרחק גם בלב, ושמי שמחפש רוחניות אחרת, די בקלות, מוצא. אפשר לחיות בהודו ולדעת שהכול אחד, אבל זה לא מספיק. כי מי שרוצה שגם יהיה לו בית, אליו תמיד יוכל לחזור, חייב את המצוות אם לא לקיים, אז לפחות לזכור.