היום תשעה באב והשנה אני צם, ולא רק מטעמי מסורת. דווקא הצום שהוא עינוי לא קטן בסך הכול, טומן בחובו סוד גדול. הצום יכול לשחרר את האדם מתענית אשר מלווה אותו מידי יום ביומו, תענית שעמה חי האדם בכל רגע נתון. זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל צום ממשי, אפילו של יום אחד, עשרים וארבע שעות של המתנה צמאה ומקרקרת, יכול לשחרר את האדם מהחרדה שבתוכו.
לא אוכל ולא שותה
את הקשר בין הצום לשחרור פחד גילה לי לפני מספר שנים דוקטור הודי שהתארח בביתי, לאחר-צהריים קיצי אחד. אותו מלומד הגיע לתל-אביב מהאוניברסיטה המלכותית של העיר פונה. היה זה ביקורו הראשון מחוץ למולדת וכרטיס הטיסה שקיבל מהאקדמיה שלח אותו דווקא לכנס בישראל. האירוע הסתיים בשעות הצהריים ואנו פרשנו, על-פי בקשתו, לסיור בעיר הגדולה, על אף החמסין הכבד ששרר בה. עבורו מזג אויר חם מאוד היה דבר שבשגרה.
הסתובבנו בחוץ בשעות הקשות של העיר הרותחת ולאחר מכן הגענו לדירה. הצעתי לו לנוח, לשתות, לאכול, תפוח, משהו, אך הוא סירב. השעות זרמו, אורחים באו לבקר, לילה ירד על העיר, מרפסת ללא מיזוג אוויר, כולם מכרסמים בוטנים ושותים בירות בערמות, רק הדוקטור הנכבד לא אכל ולא שתה, ואפילו לשירותים לא התפנה. כל אותו זמן, הוא נותר שמח, לבבי, מלא חיים ואנרגטי. האמת, נלחצתי. נכון, יש אחוז מהאוכלוסייה שצם מידי פעם, בעיקר הדתיים. לא רק בארץ, גם במדינות אחרות, בני כל הדתות בוחרים או חייבים כל כמה חודשים בתעניות. הנוצרים, המוסלמים, ההינדים והבודהיסטים, כולם רואים בצום חלק חשוב בהתקרבות למימד הרוחני של האדם.
מהו הסוד של הדוקטור?
הגיעה שעת חצות והאורחים פרשו. לפני שירדנו לחכות למונית, ניסיתי שוב: "רוצה קולה? אולי איזה אפרסק?", אך התשובה הייתה שלילית. במדרגות כבר לא התאפקתי ושאלתי את הדוקטור בלי להתבייש: "איך זה שאתה לא אוכל, לא שותה ויותר מכל, לא צריך לבקר בשירותים?". "אה, זה דבר של מה בכך", ענה הדוקטור, "התגברתי על הצרכים הללו מזמן, אני אוכל כמובן מידי פעם, אבל תמיד יכול להחליט מתי אני רעב, מתי אני צמא ואפילו מתי בא לי להשתין". "ואיך הגעת ליכולות הללו?", התעניינתי. "אני יוגי", ענה הדוקטור, "ואחד מהאימונים שעברתי היה התקיימות של חודש שלם ללא אוכל וללא שתייה". "לא יכול להיות", הגבתי מיד, ומיד גם הצטערתי, הרי כבר פגשתי כבר נזירים שלא רק שלא אכלו, אלא גם טענו שהיו קוברים את עצמם באדמה לתקופות ממושכות ו"נושמים רק בפנים, בתוך הגוף, ולא מחוץ לו". והנה אני מטיל ספק בעדותו של אדם מלומד, אפילו מדען. "אל תיבהל", אמר הדוקטור, "אתה חושב שאפשר למות מרעב, אבל האמת היא שצום אמיתי רק מנקה את הגוף מרעלים, צום יכול לטפל כמעט בכל מחלה, מהתקררות ואלרגיות ועד למחלות לב, ואפילו דיכאון. הצום יכול לעזור בחידוש וברענון מערכות פנימיות בגוף, כמו העיכול והנשימה, והכי חשוב, הצום לא מחסל משאבי גוף קריטיים, אלא דווקא מנצל אנרגיה אשר מצויה ברקמות פחות חשובות כמו שומן, או אפילו יבלות".
ידעתי שהוא צודק, גם זכרתי מחקרים מארצות הברית על אנשים שבשנות החמישים צמו תקופות ארוכות מאוד, חודשים. אני גם יודע שיש היום צום בסדנאות אקסקלוסיביות של מיצים וחוקנים. זה לא העניין. בתיאוריה, צום זה דבר מעולה, בפרקטיקה, חשבתי אז, אין שום סיכוי שסתם ככה אקח דבר כזה על עצמי.
"...אבל הפחד", קטע ההודי את מחשבותיי, "הוא הרעל הכי גדול שהצום מנקה. מי שצם במשך תקופה ארוכה, לומד לראות כמה מחשבות חרדתיות ובלתי נסבלות פוקדות את האדם כשהוא נדרש להצטמצם באוכל ובמים. אפילו צום של יום אחד מספיק כדי לראות איך אינסוף שדים של חרדה פורצים ממך החוצה ומנסים לכבוש אותך. וזו ההזדמנות, אם תאחוז בהם, יישארו אלו בקרבך ויהפכו לפחדים של ממש. אם תהיה סובלני ותאמין בעצמך, שהצום יעבור ללא כל בעיה, אז אותם שדים יתפוגגו כדמיונות שווא וייעלמו, כאילו מעולם לא היו".
השנה החלטתי: אני צם. בלי שיפוט עצמי, תרגול רוחני של יום אחד, לאו דווקא מתוך תקווה להיבנות מחדש, אלא בעיקר בשביל להתגבר על חרדה, על שדים, על פחד. צעד קטן לתיקון הנפש, נראה שאני וחלק מעם ישראל החלטנו ללכת על זה ביחד.