"להתהלך בין העולמות" , הוא ספר חדש וגם עתיק יומין. הוא מציע הסתכלות והסבר שונים מאוד מן הפרשנות הפסיכולוגית הקונבנציונלית לקשיים ולדפוסים המעכבים, לאובדנים ולקשת ההתנסויות שאנו חווים. הוא מספק תשובות במקום שהפסיכולוגיה שותקת. הספר נוגע במסתורין שבחיים, בשניים מטקסי העבר העיקריים שאנו חווים: הלידה והמוות. טקסים אלו נשנים וחוזרים במעגליות, שלעולם אינה אקראית. הם קשורים בנצחי וברגעי, ומוכיחים את תפיסתנו האשלייתית את הזמן והחלל.
דפנא לוין, עורכת מסעות טרנספרסונליים בזמן באמצעות קריאת נשמות ותרפיית שחזור גלגולים. בספרה "להתהלך בין העולמות" היא מציגה תמונה מאלפת של דפוסים, אירועי חיים ותרחישים אפשריים, מהם מרוקמת ההיסטוריה של ההוויה האנושית. לפניכם טעימה מן הספר.
מסע בנתיב הנשמה
ההתחקות אחר מקורם של הקשיים שאנו חווים בהווה כרוכה מטבע הדברים בהיזכרות בטראומות העבר, שהרי זיכרונות של חוויות שהטיבו עמנו אינם המקור לבעיות ולתסביכים המעכבים אותנו בחיינו היום. חוויות מיטיבות הן המקור לכשרונות, לתעצומות הנפש, לכישורים, לחן, לחסד ולאהבה, שניכסה לעצמה הנשמה שלנו במהלך האבולוציה שעשתה בגלגוליה השונים.
נמצא כי חוויות מוות אלים הן השכיחות ביותר בעבודה הטרנספרסונלית. במקום השני נמצאות טראומות הכרוכות בחוויות של נטישה, פירוד ואובדן, אותה מסכת אין סופית של ייסורים ושל כאב המאפיינת את המין האנושי באשר הוא. אך גם עבור מי שמצוי בעבודה הרוחנית הזאת, גם מי שחוקיותו האוניברסלית של עיקרון הקרמה נהירה לו, גם מי שמיטיב להבין את תהליך הבחירה החופשית וששמע מאות סיפורי חיים טרגיים מההווה ומהעבר הרחוק, יש וסיפור חיים מסוים שנפרש בפניו, יזעזע את נימי נפשו. כך היה כאשר האזנתי לטרגדיה שרדפה והשיגה פעם אחר פעם את חייה של ענת. בגוללה בפניי את האירועים הבלתי נתפשים שעמם נאלצה להתמודד, קשה היה שלא לדמוע, לרצות לחבקה, להעריץ ולרכוש כבוד רב לאישיותה המדהימה.
כאשר הייתה צעירה לימים, נשואה באושר ואם לפעוטה בת שנה, היא איבדה את בעלה אשר נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני. היא שבה ונישאה כשבע שנים מאוחר יותר, אך לא הצליחה להרות שוב. שתים עשרה שנים לאחר נפילתו של בעלה הראשון, באותו היום ממש, היא איבדה את בתה בת השלוש עשרה. צרור רצחני אשר שילח חייל ירדני אל עבר קבוצת מטיילים ישראלים בסיני, קטל את חיי הילדה ואת חייהם של אחרים. משלא הצליחה להרות יותר, היא אימצה שלוש פעוטות שהיו לכל עולמה. כישלון נישואיה השניים, הפחד לאבד את ילדיה, להיכשל במאמציה להעניק להם את כל צורכיהם, ריחף על יומה. פיסות שלמות מנשמתה היו קרועות לנצח, וחוסר יכולתה לשמוח העיב על ביטחונה העצמי כאם.
היה צריך לשקף לה את תעצומות נפשה, לחזק את אמונתה בעצמה ולהביע בגלוי הערצה והערכה ליכולותיה ולאישיותה. היא עשתה כל עבודה אפשרית עם פסיכולוגים, עם עובדים סוציאליים ועם מטפלים כאלה ואחרים במהלך השנים, אשר עזרו לה לשרוד. אך היא עדיין לא הצליחה לחוות שחרור והקלה של ממש. כשהגיעה אלי, היא הייתה בשלה לעשות עבודת מודעות רוחנית. ואנו ביקשנו להבין מדוע בחרה נשמתה לחוות בגלגול הנוכחי אובדן נורא שכזה.
מצאתי עצמי במדבר סהרה באמצעו של מאהל גדול מאוד ומפואר, השייך לאחד משבטי המדבר היותר אמידים. הביגוד המרוקם בפאר, השטיחים שכיסו את קירות המאהל ואת מושביו, הקישוטים המרובים שנראו מכל עבר והמזון שנמצא בשפע - כל אלה רמזו על כך ששבט עשיר זה שלט ככל הנראה על חלק ניכר מהמדבר, חי על החרב והתפרנס מגידול עדרי סוסים משובחים שרעו סביב במכלאות נרחבות. תשומת לבי התרכזה באישה יפה להפליא, אחת מנשותיו של ראש השבט הזה. הוא היה גבר נאה מאוד, כריזמטי וכוחני. כנהוג במקומותיהם היו לו נשים אחדות, אך היא הייתה אשתו האהובה והיקרה לו מאוד. היא ילדה לו בת וגידלה אותה. ולמרות שלא ילדה לו בן זכר, היא הייתה האישה האהובה עליו מכולן, בעלת מעמד מיוחד.
ביום בהיר אחד התרחש אסון. חוויתי טרגדיה המתרחשת לא הרחק מן המאהל. רוחות חזקות השתוללו במדבר, והעתיקו גבעות שלמות ומשקעים של חול ממקום למקום. אני רואה אותה צועדת עם הפעוטה בזרועותיה בסמוך למאהל שלה, ומתחילה לשקוע בחול טובעני. זעקות השבר שלה מקפיצות אותו, והוא מנסה לחלץ אותה ממערבולת החול הטובעני כשהוא מגייס את כל כוחותיו. אבל בתוך המאבק האימתני עם הטבע, הילדה נשמטת ממנה והיא לא יכלה להושיע אותה. הסכנה נוראה וממשית, והוא לא הצליח לחלץ את שתיהן. היא ראתה בפלצות את בתה הפעוטה נעלמת בתוך החול. הוא הצליח להציל את חיי אהובתו, אך מאותו הרגע היא אבדה לו ולעצמה. היא חדלה לחיות במובן האמיתי של המילה. היא לא סלחה לו, משום שחשה שהוא לא עשה מספיק כדי להציל את הילדה.
בין אם צדקה ובין אם לאו, נראה שזה היה ממילא מאוחר מדי. היא מצאה מפלט זמני והתנתקה מהמציאות, כפי שקורה לא אחת למי שמתקשה לשאת את העומס הרגשי של החיים. היא התהלכה כמו רובוט אטום לקורה סביבה, כאילו בנתה קיר בין פנימיותה לעולם החיצון. הוא לא יכול היה לעשות דבר כדי להשיב אותה אליו, להגיע אליה. ומאז ואילך היה נסוך על חייו עצב רב. היא דעכה לאיטה, איבדה עצמה לדעת כשהפסיקה לאכול. שני הרגשות הדומיננטיים שלפתו את נשמתה בלכתה היו אשם כבד בשל החוב כלפי הילדה שלא יכלה להציל, וכעס כלפי האיש שאהבה והכזיב אותה. היא עזבה עם תחושת הקלה גדולה על שנגאלה מייסוריה.
קרל יונג כתב, שתסביך או בעיה מתעוררים מן המקום שבו חווינו כישלון או מפלה בחיים. מהמימד הטרנספרסונלי אנו מבינים, כי חוויות כישלון, אובדן או אכזבה גדולה יכולות להתייחס גם לחיים בגלגולים קודמים ולא רק לחיים היום. כלומר, התכנים של גלגולים קודמים ימשיכו למצוא להם ביטוי באמצעות הדחף לשוב ולחזור על אותן חוויות של אובדן, בגידות ומפלות, כל עוד לא נהיה מודעים לחומרים הללו ונלמד להתנתק מהם, להתמירם ולהשתחרר מהם לתמיד. מכאן שרגשות הכעס הנורא כלפי הבעל שלא עשה דיו להבנתה, כלפי הבורא שלקח את ילדתה, העצב העמוק כל כך, תחושת האשם העצמי, הצורך להעניש את עצמה, הם לב ליבו של התיקון שקיבלה על עצמה הנשמה בגלגול הנוכחי. הם הם הצרכים, המזמנים אירועים שכאלה בווריאציה מעט שונה. הבנת האירועים מהפרספקטיבה הטרנספרסונלית-הרוחנית, מאפשרת לסיים את הקרמה הזאת ולהשתחרר ממנה.
בעידן החדש אשר פעמיו נשמעים מכל עבר, מתעוררות לחיים תורות נשכחות ישנות, שהעלו אבק משך דורות על מדפי הספרים של המאות הקודמות. ביניהן נמצא את השמאניזם, אשר מעולם לא נעלם, והוא שמור ומתורגל אצל השבטים האינדיאנים למיניהם, בערבות רוסיה ובמספר מקומות נוספים. השמאן הוא הכוהן הגדול, המרפא של השבט, אשר ניחן ביכולות על חושיות ובסגולות ייחודיות יוצאות דופן. הוא יוצא למסעות בעולמות הרוחניים השונים - העליונים, האמצעיים או התחתונים - במטרה למצוא פיסות נשמה קרועות, אשר נותרו במקומות שבהם חוו הפונים לעזרתו טראומות. כאשר הוא מאתר פיסת נשמה, הוא מביא אותה ונושף אותה פיזית אל פיו של המטופל. באמצעות האקט הסימבולי הזה הוא למעשה מחזיר פיסת נשמה שניתקה מהאדם ברגע הטראומה שחווה, ומשיב לו את השלימות שאבדה לו, לעתים עשרות שנים קודם לכן.
המסע שערכתי עבור ענת, כמו כל שאר המסעות שאני עורכת, דומה מאוד למסע השמאן מעצם יכולתו לאתר את המקור ואת הסיבתיות לאירועים בגלגול הנוכחי. באמצעותו נמצאה הסיבה לכך שהיא משכה לחייה אירועים דומים ודמויות דומות. מסע זה איפשר לה שחרור מהכעסים ומהצער. שחרור שהתיר לה לשוב ולגעת בזיכרונות, שדאגה להדחיק.