הגענו לשיאו של הקיץ, זה ברור. ספר דברים, פרשת 'דברים', עוד שבוע תשעה באב ובאמת, מסביבנו רק צרות, תככים, מזימות, מריבות פנימיות ומנהיגים שמועלים חדשות לבקרים על המוקד. זהו אינו תיאור היסטורי מזמן קדום, מזמנם של בני ישראל במדבר, אלא שכך נראים היום פני החברה הישראלית. אם לא שמתם לב לכך, בחנו שוב לעומק את עמוד החדשות ואל תתפתו לחשוב שמדובר בפשעים ועברות קלות, מכיוון שכל הרעות החברתיות הללו, בסופו של דבר מצביעות על כשל עמוק, על שבר ביחסים שבין אדם לחברו.
גם בימי משה, באותה תקופה חמה וסוערת, על סף הכניסה לארץ ישראל, עוד לפני שהיה בית- מקדש של ממש, עם ישראל כבר היה חי וקיים. לא סתם קיים, אלא עם שזכה לצפות ואפילו להשתתף בכל הניסים שאפשר היה להעלות על הדעת ועדיין, הנפלאות שהתרחשו לנגד עיניהם של בני ישראל במדבר לא עזרו להם כדי להיות חברים טובים אחד של השני.
של מי האמונה הזאת, לעזאזל?
יש בלבול. האמונה נתפסת כדבר אינדיבידואלי ולכן כביכול אין לה קשר לאמון בין בני אדם. כל אחד, בינו לבין עצמו, יכול להעיד על טיב היחסים שלו עם העולם הרוחני. מתחבר או מתנתק, מתחזק או מתרחק, זוהי פעולה אישית ומשום מה נראה כי יש בתפיסת הרוחניות של היום, יותר מתמיד, מסר מרכזי, כי הרוחני הוא העצמי. כלומר כאשר אנו קוראים או שומעים את דבריו של מורה, מאסטר, גורו כזה או אחר, כמעט כל התייחסותו תהיה ליחסים של האדם עם ה-'אני', ה-'עצמי': "גלו את עצמכם... תתחברו... כנסו פנימה... תתבוננו... מצאו את הילד הפנימי... אולי תנשמו עמוק... נסו להרגיש... בכל הגוף... לא רק בלב... הביטו בנפש...", וכן הלאה, כל הדוגמאות עוסקות ביחסים שבין אדם לעצמו. אבל מה בין האדם לחברו? מה קרה בעידן המודרני הזה, שלהיות חבר של עצמך, להכיר את עצמך נחשב למצב הגבוה ביותר, החשוב ביותר, במקום להכיר בחשיבותו ובמקומו של האחר?
משה עומד להיפרד מבני ישראל, הוא כבר מבוגר, הוא היה יכול לוותר על כל הרעות שנעשו, להתמקד בטוב, ביפה ובשקט הפנימי. במקום זה הוא מוכיח את העם, מציג בפניו רשימה של כל הטעויות והחטאים, מזכיר לו את העונשים הקשים, מדוע? תארו לכם, המורה של כל המורים, המאסטר של כל המאסטרים, הראשון ברוחנית, לא מוכן לסלוח ולשכוח עד הרגע האחרון.
אפשר רק לנסות ולדמיין את הנאום האחרון של הבודהה, או של מורי הזן הגדולים, או של אבות היוגה בהודו. אותן דמויות אשר הניחו את הגרעין, את הבסיס לאהבה עצמית אינסופית. דע את עצמך עד מעגל התודעה העמוק ביותר, הפנימי ביותר, התרחק מהכול, שב בשקט, העיניים עצומות, אל תביט על אף אחד, הכול בפנים, אין בחוץ, ו...קדימה, לאהוב את עצמך.
נכון, זה לא פשוט לאהוב את עצמך, אבל זו גם דרך מתוחכמת לקרב תלמידים למורה. האהבה הייתה תמיד מצרך חשוב בקרב בני האדם והמורים הרוחניים לאורך ההיסטוריה הציעו אהבה אינסופית, נועם קוסמי, ליטופי אגו וניפוח לבבות, הכול במטרה לקרב. וזה ברור למה. אהבה מוכרת, אהבה זה דבק, אם מישהו רוצה לקרב אליו אנשים ברמה הרוחנית, ליצור מעגל של תלמידים, של מעריצים, של צועדים בדרכו, הוא ידבר על אהבה. ודווקא משה פורץ בדברי תוכחה, איך הוא לא מפחד? תארו לכם מורה רוחני שבנאומו האחרון מזכיר רק את הטעויות, את הפאשלות הגדולות שעשו תלמידיו.
כמובן שמשה יודע מה הוא עושה. אחרי שנשמטו מידיו לוחות הברית ונחרבו, הוא כבר יכול היה להריח את חורבן המשכן הקרב. הוא צפה את הגלות, הוא העריך כי זה ייקח לפחות אלפיים שנה, היה לו ברור שיהיה פילוג בעם, שהקרע יעמיק, לא יתאחה, ירבו הפלגים, הדעות, המחלוקות, יהיו איומים מבחוץ. הרי היום הרבה יותר קשה לישב בינינו את הבעיות. לכן, כשמשה בתור פרידה בוחר לפצוח בדברי תוכחה, הוא בסך הכול רוצה להזכיר לעם ולכל הדורות שיבואו לאחר מכן כי האמונה היא לא דבר אינדיבידואלי, זהו לא קיום מצוות ביני לבין עצמי, מישהו גדול וחשוב מהצד מסתכל ומסמן לי וי. האמונה היא דווקא חיצונית, למישהו שהוא ממש אחר, לא מוכר, שאני באמת לא יודע מי הוא, בדיוק כמו כל אדם שעומד מולי ואיני יודע את טבעו. באמונה שכזו טמון רמז גדול: רק כאשר נצליח לאהוב את האחר, את זה שבחוץ, אחד את השני, יבוא השלום הפנימי הגדול ביותר.