געגועים לחבל קפיצה

מכיוון שצוות המלאכים של למעלה קיבל כל כך הרבה תלונות מאנשי כדור הארץ, החליט הצוות להקים וועדה מיוחדת שתדון בתלונותיהם של אנשי הכדור הסובל. בבית הדין העליון, על כסאות מוזהבים, כשהילה לבנה מעטרת את ראשם, שמעו חברי הוועדה כל אדם שניגש אליהם בתלונה על דבר מה שלא קיבל. כך ישבו להם שופטי הצדק של העולם - 4 מלאכים ושופט אחד שניהל את הישיבה - וקיבלו את קובלנות אנשי הארץ. והנה באה במעלה גרם המדרגות המוביל אל בית הדין של מעלה רונית, מייחלת בכל ליבה שחייה ישובו להיות נפלאים.

רונית ניגשה לשולחן הדיינים בעיניים דומעות וביקשה: "אני רוצה שתיתנו לי שמחה"
"שמחה את מבקשת?", חזר על דבריה המלאך שושנאל
"כן", ענתה בנחרצות, "שמחה אני מבקשת"
"ולמה את לא שמחה?", המשיכו המלאכים, "מתי בפעם האחרונה שמחת?"
"כשהייתי ילדה"
"ומתי הפסקת לשמוח?"
"בערך כשהייתי בת 10, פחות או יותר"
שנייה, יקרה , נדון בעניינך", השיב לה המלאך בנועם וחזר להסתודד עם חבר מרעיו.
פשפשו המלאכים בתיקים ופנו אל רונית: "יקירתי, את קיבלת כבר 100% שמחה , קיבלת את כל השמחה שאנחנו יכולים לתת לך"
"אינני מצליחה למצוא אותה", השיבה רונית, "תעזרו לי?"
"היא בתוכך", אישה מופלאה, "כשתמצאי את הילדה שבך, תמצאי אותה. לא תוכלי לקבל עוד שמחה"

עודה יורדת במדרגות שמיים של מעלה לעבר כדור הארץ, נתקלה רונית בילדה. רונית היא הייתה המומה לפגוש אותה, מה גם שהייתה דומה לה להפליא.
"רוצה לקפוץ בחבל?", שאלה הילדה.
"מממ...", גמגמה רונית, "לא ממש, כבר עבר די הרבה זמן"
"מתי בפעם האחרונה שיחקת?", המשיכה הילדה
"לא זוכרת..."
"אל תהיי כזאת, נשחק קצת ואז תלכי", התעקשה הילדה והמשיכה לקפוץ בחבל"
"רק לדקה", נעתרה רונית והתחילה לקפוץ

בפעם הראשונה רונית פיספסה את הקפיצה ומיד פנתה לילדה: "עזבי, ילדונת, אני כבר לא ילדה, אין לי כוח לקפוץ ככה לידך".
דמעות בעיניה, השיבה לה הילדה: "חבל שכך, אני מאוד אשמח אם תוכלי לשחק איתי מדי פעם, זה גרם לנו להרבה שמחה כשהיינו ילדות וגם עכשיו את יכולה".
"אולי בכל זאת אמשיך?", חשבה רונית לעצמה, "טוב ננסה", אמרה לקטנה, ופתאום זה הצליח. אחרי שעתיים של משחק, רונית הייתה מחויכת וצוהלת, ממש כמו הילדה שלידה.
"רואה?", אמרה לה הילדה
"רואה מה?", השיבה רונית
"את שמחה, זה לא אבד לך, השמחה היא חלק ממך"

בכולנו נמצא אותו ילד שמשתולל, משחק בחיים, מרפה מן העבר ומן העתיד וחי את הרגע. יש בתוכנו את הילד שטרם הפנים התניות חברתיות של מותר ואסור. העיפו מבט על הילד שלכם, האחיין שלכם או סתם ילד שמשחק - אין לו עדיין את מערכת הכללים שהכתיבו לנו הסוכנים החברתיים השונים בחיינו, הוא פשוט שמח כשטוב לו וכשלא טוב לו - הוא בוכה. ילד תמיד נאמן לרגשות שלו כי עדיין ההתכוונות שלו היא רגשית. ילד יתקרב אל מישהו או יפעל בצורה מסויימת בהתאם למה שהוא מרגיש באותו רגע, ובשניה שלאחריו, הוא יכול לשנות את דעתו. יכולת הריב והסליחה שלהם הרבה יותר מהירה וטבעית.

מתי אנחנו מתנתקים מן החיבור הזה אל הרגע? אל העולם הפנימי? מתי אנחנו מתחילים לאבד את התום והשמחה? בדיוק כאשר נכנסת לחיינו מערכת הכללים של מה ראוי ומה לא ראוי, מה צריך ומה לא צריך להיות. המבוגרים לומדים ומלמדים באמצעות שליטה ועונשים את מערכת החוקים בחיים, ואו אז מתחילים להיווצר להם הבעיות, מתחילים להיפער פצעים רגשיים. כך אנחנו עושים גם לילדנו, מלמדים אותם לעצור את השמחה, את הספונטניות ואת הכיוונון הרגשי לחיים.

הילד הפנימי הוא המנגנון הרגשי שבכל אחד מאיתנו, מנגנון שהודחק עם השנים, שהולך ומתכהה וטומן בחובו אלפי התניות וכללים. בכדי לחזור למקור, אנחנו נדרשים לחזור לשנות הילדות המוקדמות שלנו ולראות היכן בדיוק התחלנו לפתח פחד פשוט מלהיות כמו שאנחנו, נאמנים לרגשות שלנו.

ההתעסקות בריפוי הילד הפנימי יכולה לעלות חוויות מהעבר, שהן לא תמיד נעימות, חוויות אשר בתור ילדים הדחקנו משום שלא היינו מסוגלים להתמודד איתן ועכשיו כמבוגרים, הן מתוות לנו את הדרך בחיים ופעמים רבות חוסמות אותנו. הדרך היחידה לשחרר את החוויות האלו היא להעלות אותן למודעות, לפתוח את הפצע, לכאוב אותו, לנקות אותו ולשחרר אותנו מחיינו. אחרי הכול, אנחנו כבר לא ילדים ואיכות חיינו תלויה ברצון שלנו לשחרר את כל מה שכבר אינו משרת אותנו כבוגרים.