קוראים ללדת

מתוך הספר, עמוד 43:

בחיפוש האישי שלי אחר שלום פנימי ראיתי יותר ויותר את המלחמה הפנימית שמתחוללת בתוכי בין העצב לשמחה, בין הקבלה לתסכול, בין הפרגון לקנאה, בין העוצמה לחוסר ביטחון, בין הבוגר לילד. הכרתי את היצר הרע שבתוכי, את הצד האפל. ככל שאנו מתקרבים אל המהות הפנימית, אל הניצוץ האלוהי, כך אנו מתקרבים אל היסוד הרע שבתוכנו. כמו שראיתי את האלוהים שבתוכי, את גן העדן שבתוכי, כך ראיתי גם את השטן שבתוכי ואת הגיהינום שבתוכי. זו חוויה קשה מאוד, מפני שקשה לנו לקבל שיש בנו חלק רע. קשה מאוד להכיר בו, אבל כדי לבחור בטוב, לבחור בחיים, צריך להגיע למקום הזה.

כשהייתי אומרת לאנשים ששמחה ושלווה ושלום אינם קשורים לדברים חיצוניים, אלא נובעים מבפנים, תמיד אמרו לי, "אה, קל לך לדבר, יש לך כסף, יש לך יאכטה, יש לך מטוס." אף אחד לא הבין שזה לא קשור לכלום. להפך.

תקופה ארוכה התעניתי בגלל הנכסים שלי כדוגמת היאכטה או המטוס הפרטי ושאר הדברים שהיו אמורים להסב לי הנאה, אך אני מעולם לא נהניתי מהם. תמיד הרגשתי שאני מחזיקה בנכסים האלה מסיבות שאינן קשורות אלי. אני מחזיקה בהם בשביל הילדים, בשביל הבעל, בשביל המעמד, בשביל האירוח, אבל אני סובלת. אני מרגישה שלא נכון להחזיק בהם מהזווית האקולוגית, הם נוצצים מדי, בזבזניים מדי, אני מרגישה שהם לא מתיישבים עם הערכים שלי. מובן שאיני נגד מטוסים פרטיים או יאכטות ברמה העקרונית. זה בסדר לשמוח במה שיש, ואם זה מה שיש, אז מצוין. אבל אני לא מצליחה לשמוח בהם. להפך. במשך שנים התלבטתי אם למכור או לא למכור, וכשהגיע המשבר הכלכלי, הרגשתי כמעט הקלה. הוא היה התירוץ המושלם בשבילי להעמיד אותם למכירה ולימד אותי שיעור חשוב – הוא חידד אצלי את ההבנה שלא צריך לצרוך יותר ממה שבאמת צריכים. ראיתי שאנשים רבים, ואני ביניהם, איבדו את חוש המידה, כאילו אין סוף לרצון החומרי, ולא הבינו את השלכות הצריכה הזאת על הנפש שלהם ועל העולם.

תמיד הודיתי לאלוהים על המתנות שניתנו לי ומעולם לא התייחסתי לדברים חומריים יותר מדי ברצינות, כי תמיד ידעתי שמה שיש היום לא בהכרח יהיה כאן מחר. אני יודעת שלא משנה מה יקרה לי, עדיין אראה את מה שיתרחש כחלק מהשליחות שלי, מהדרך שלי, ממשהו שהיה צריך לקרות, משיעור. לא לוקחים כסף אל הקבר. אל העולם שמעבר נוכל לקחת איתנו רק את הערכים שלנו. זה הדבר היחיד שהנשמה צוברת.

רוב חיי הייתי עצובה מאוד ומתוסכלת מאוד, וכל הכסף שבעולם לא היה יכול לעזור לי. כי כמו שהצד הטוב מתחיל ונגמר בתוכי, כך גם הצד הרע. יכולתי להיות בחופשה חלומית, שמים כחולים ושמש, מסיבות, מים צלולים, שקט ושלווה, ובן רגע להיות בגיהינום, למרות החדר הכי טוב והאוכל הכי טוב ושירות החדרים הכי טוב. כי הגיהינום או גן העדן נמצאים בפנים, וכל אחד מאיתנו יכול לבחור איפה לחיות.

הקבלה העצמית שלי החלה באמת כשקיבלתי את רגישותי לעולם בתור מתנה ולא עול, וכשהבנתי שעלי לגלות רגישות לעצמי. רק אחרי הבנה כזאת הקבלה יכולה להגיע, ואי אפשר להיות באמת בשפע ובחירות כשאין קבלה עצמית. אחד הדברים שהיה לי קשה מאוד לקבל בעצמי קשור בעובדה שאני שמה לב לפרטים, לכל פרט ופרט, עד כדי שיגעון. זו תכונה שהקשתה מאוד עלי ועל הסביבה שלי, כי גם אם יש תשעה דברים מושלמים ודבר אחד לא, מיד אשים לב אליו. אני רואה, כמובן, את כל הדברים הטובים, אבל תמיד רואה גם את מה שלא טוב מספיק. לפעמים אנשים סביבי מרגישים שאני כל הזמן שופטת אותם, כל הזמן דורשת מהם. קשה להם להבין שאני קודם כול דורשת מעצמי, קודם כול שופטת את עצמי. העובדה שאנשים לא ראו את הפרטים שאני ראיתי, לא התייחסו אליהם, היתה פוגעת בי אישית: אם מה שביקשתי לא נעשה עד הפרט האחרון כמו שאני יודעת שזה צריך להיות, בחוויה שלי זה נעשה נגדי. הייתי תוהה אם לא הייתי מספיק ברורה, חשתי כאילו אני נותנת הכול לאנשים סביבי, נותנת, נותנת, נותנת, ומה אני מקבלת חזרה? זה לא בסדר וזה לא בסדר וזה לא בסדר. הייתי מתוסכלת תמידית, כי לא משנה מה עשיתי, זה מעולם לא הספיק להם, וגם האנשים סביבי היו מתוסכלים, כי לא משנה מה הם עשו, זה מעולם לא הספיק לי.

היום, כשאני מבינה את המהות שלי, אני מבינה שאיני חייבת להשתמש ביכולת שלי להבחין בפרטים בדרך של שיפוט ותובענות. למדתי שאני רואה כל פרט ופרט, ויש מיליארדי פרטים בעולם הזה – האנושות כולה – והשיעור שלי הוא לקבל את רוב הפרטים כמו שהם ולהתמקד רק בפרטים שאני יכולה לשנות. השיעור הזה היה בשבילי הארה. היום אני בתחילתה של דרך חדשה. אני רוצה לחיות בעיניים פקוחות, להמשיך לראות את כל הפרטים, אבל ללמוד לקבל אותם, ללמוד להתמקד ברצון האותנטי שלי, במה שמסתדר עם הייעוד שלי.

שיעור חשוב נוסף בחיי נלמד במהלך שנים ארוכות וקשות, שבהן הייתי נתונה במאבקים משפטיים בישראל ובארצות הברית ובהאשמות שלא היתה להן כל אחיזה במציאות. לא היה ולא נברא. במשך השנים הללו נכחתי הרבה בבתי משפט והרגשתי שאני רואה דמויות מופיעות על במה. הצגה. יש שופטים שכנראה חושבים שהם אלוהים, יש עורכי דין מהצד האחד ועורכי דין מהצד האחר... ואני, שמאמינה שיש רק שופט אחד, שופט עליון, שהוא אלוהים, יושבת ומתבוננת בהצגה הזאת, גם במיאמי וגם בישראל, ויודעת שבינה ובין האמת אין שום קשר. איך התמודדתי עם זה? אמרתי לעצמי שהחוויות הקשות האלו הן שיעורים, שיעורים שבאים לחזק אותי ולהעצים אותי, כי במשך זמן רב האמנתי ששיעורי חיים חייבים להיות קשים.

למדתי שגם התפיסה הזאת היא קליפה. יש הרבה מושגים רוחניים שאפשר להיתקע בהם, שאפשר לשחק באמצעותם משחק עם העצמי, משחק שמנותק מהפ??נים האמיתי, אבל משתמש בכלים רוחניים ובשפה רוחנית. ומאחר שהיו לי הרבה כלים ומושגים רוחניים, יכולתי לשחק עם הראש שלי. כל הזמן הזה המשכתי לעשות עבודה רוחנית, וכל הזמן הזה בעצם סיפרתי לעצמי סיפורי סבתא. הייתי מנותקת לגמרי ממה שהגוף שלי עבר, לא איפשרתי לעצמי להרגיש את מה שהיה קיים בתוכי. מובן שבמהלך התקופה הזאת כעסתי, בכיתי, הייתי עצובה ופגועה, אבל כל הרגשות הללו נבעו מפני השטח, מהקליפה, ונשארו שם. לא איפשרתי לעצמי להרגיש אותם לעומק, במהות ובגוף. ואז גיליתי שהגוף זוכר הכול – את הזמן שבילינו בבטן אמנו, את לידתנו, את גלגולינו הקודמים – הכול נמצא בתוכנו. אני מאמינה שאנחנו נעשים חולים גם מפני שהגוף שומר הכול, וכשהגוף תשוש ועייף הוא קורס וכל הקשיים שצברנו בחיינו מתפרצים כמחלה.

בתהליך שאני עוברת היום אני משחררת דברים גם בתוך הגוף שלי, מכיוון שכל הקליפות שאנחנו מנקים מנשמתנו חייבות גם להתנקות מגופנו, ואני מאמינה שאם לא הייתי מבצעת את הניקוי הזה, הייתי מוצאת את עצמי בעוד כמה שנים חולה מאוד. לאחרונה התנסיתי בשתי שיטות שסייעו לי רבות בניקוי שאריות הקליפות: Craniosacral – שיטה המטפלת בגוף הפיזי כדי לשחרר אותו מטראומות ומחוויות שנשארות ברקמות הרבה אחרי התרחשותן, ו-Family Constellations – שיטה שאיננה מתמקדת בהכרח בגוף, אבל איפשרה לי לשחרר בעצמי דברים שעברו אלי מדורות קודמים, כמו טראומות משפחתיות או לאומיות, שהופכות לחלק מהדנ"א הנפשי והפיזי שלנו.

כשמתנקים מהקליפות מגלים את הרצון האמיתי, האותנטי, הרצון של הנשמה. הגילוי הזה משנה הרבה דברים. יכול להיות שהאנשים סביבנו כבר לא מתאימים לנו. אולי הם התאימו לנו בעבר, כי הם התאימו לקליפות שלנו, אבל הם כבר לא מתאימים למהות. ככל שהרצון מתחזק, אנחנו נאלצים לעשות בחירות קשות יותר ויותר, אבל אין בר?רה. חייבים לכבד את האחר ולשלוח אותו לדרכו באהבה. אסור להישאר עם אנשים שמתאימים לקליפות הישנות שלנו, בכל הרמות, האישית, הבינאישית או העסקית. הרמה היחידה שבה גילוי הרצון אינו יכול להוביל לשינוי כזה היא בין הורים לילדים, מכיוון שזהו מקום של אהבה ללא תנאי.