לא, תודה

זהו. בני ישראל סיימו את ארבעים שנות נדודיהם במדבר. מגפות, מלחמות, תככים, מאבקי שלטון וכוח, הכול מאחוריהם. למעשה, כל אשר נותר להם הוא לצאת למסע האחרון ולהיכנס לארץ המובטחת. והנה, בנקודת החיבור בין שתי פרשיות השבוע, 'מטות' ו'מסעי', ניגשים למשה בני השבטים גד וראובן ומבקשים, בכל זאת, להישאר בחוץ, בצדו המזרחי של הירדן, בשטח שלא מזמן נכבש. נחמד להם שם. האזור מבורך בשדות ירוקים, החיים יעברו בשקט, ראש קטן להיות רועה צאן. ארץ ישראל? גם בלי להיות נביא, ברור לכל אחד שהולך להיות שם בלגאן. משה שומע את הדברים וכמובן מתרגז. כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה השקעה, ויתור אישי, ימים כלילות ולבסוף, הוא הצדיק יושב בעונש בצד, מקסימום יראה את הארץ מהר-נבו. ואלו אשר מוגשת להם המדינה בכפית, מוותרים עליה מראש כאילו היו אומרים לא תודה, פשוט אכלנו בבית ועכשיו אנחנו שבעים.

אלפיים שנה עוברות כהרף עין. עובדה, העם הוא אותו עם. הארץ כאן. לא קבלנו אותה בחינם, אבל נראה שלקחנו אותה די בקלות. הנה זה קורה שוב, ללא הרף, שבטים שלמים נודדים החוצה, מחפשים לרעות בשדות זרים, תרתי משמע. עבודה בחו"ל עאלק, כאילו זה באמת מה שחסר היום לצעירים, לתפוס דגי טונה באלסקה, לרדוף אחרי קופים בקוסטה-ריקה, להוציא כבשים לטיול בניו-זילנד. אז, אנשי שבטי גד וראובן התלהבו מהדשא של השכן מירדן. היום ישראל מתייבשת וכל מקום אחר נראה במבט חטוף הרבה יותר ירוק. נו-מילא. אם רק הכסף היה יותר ירוק בחוץ לארץ, היינו מסתדרים. אבל מה לעשות שברוב המקומות, מסתובבים גם עלים ירוקים, תמרות עשן ותיאוריות רוחניות, הכול מופרח לאוויר ופתאום הכול מתחבר. יש פרנסה, יש רוחניות, לא משנה אם היא בגרוש, ויש מה לעשן - בחישוב קצר, זה שווה. בדיוק כמו שגד וראובן הבינו שעדיף להישאר בירדן.

בהודו יש ספרים המנסים להוכיח מעל ומעבר לכל ספק כי משה רבנו המשיך בנדודיו עד לקשמיר. עובדה, לא כל המיליארד ורבע, אבל כמה מיליונים טובים מההודים מכירים את התורה. אפילו את הנביאים והכתובים. סיפור שהיה באמת: רב אחד שבא לעשות נפשות בהודו, ישב במטוס של חברת אינדיאן איירליינס. טיסה פנימית מהעיר קוצ'ין, כמה שעות נסיעה מגואה, לכיוון הבירה דלהי. משם התכוון הרב להמשיך לקומונות הישראליות בהימלאיה, כדי להסביר לחברה מה יותר קדוש מהגנגס ויותר מגניב מגנג'ה. בין אדמה לשמיים, למרות המזגן המטרטר, הרב מזיע. אגלי זעה מבצבצים על מצחו. הוא מנגב את הפדחת ומנסה לשחק במגבעתו השחורה, אולי יצליח לאוורר קצת את המצח.

מימינו יושב אדם בגיל חמישים, נראה משכיל, שפם, משקפיים, לבוש אלגנט. "סליחה, אתה יהודי?" שואל ההודי. "כן", עונה הרב. ההודי מחייך ושואל "האם אתה הוא אחד מצאצאיו של דויד המלך?", "כן", משיב הרב בפשטות. "יש לי פה משהו" ממשיך ההודי, "שיכול לעניין אותך". הוא מפשפש בכיס מכנסיו ומוציא משם ספר קטן שעל עטיפתו חתומה המילה "Psalms" ('תהילים' באנגלית). הרב מחייך חיוך גדול. עכשיו תורו לחטט בכיס הפנימי של גלימתו השחורה. גם הוא שולף ספרון קטן, ושואל "אתה יודע מהו הספר הזה?", ההודי מניד ראשו בשלילה, "זהו אותו ספר שמצוי אצלך, קוראים לו 'תהילים', בשפה שלנו", ממשיך הרב, "רק שבעותק שבידי הוא כתוב בשפה המקורית אותה דיבר דויד המלך, בשפה העברית". ההודי נפעם, לוקח את הספר לידיו ומעלעל בו. מתבונן באותיות, במילים, ואז פניו מרצינות, "אני מוסלמי", הוא אומר לרב, "הודי-מוסלמי. בשבילי הודו היא ארץ הקודש, בגלל זה אני פה. למה אתה פה?", פניו של ההודי מחמירות לפתע, הוא קצת מתרגז, "באמת, אני באמת רוצה להבין, מה כולכם עושים פה, יש לכם את האדמה הקדושה שלכם, התורה הקדושה היא שלכם, אפילו ספר תהילים הוא שלכם, מה לעזאזל יש לכם לחפש כאן?".

גם משה מתרגז על גד וראובן. אז מה אם הם הבטיחו שיבואו לעזור לעם בעת צרה או מלחמה? חצי נחמה. משה יודע שעם ישראל יכול לנצח במלחמה גם בלעדיהם. בתור מנהיג רוחני, ולא לאומני, הוא מודאג יותר מהמלחמה שבנפש. הוא יודע שמי שלא נכנס לארץ, מפחד להתמודד. על דשא ירוק אפשר לנוח. בין קוצים ואדמת בור צריך להתמודד. אבל התמודדות מביאה לבגרות, לשינוי רוחני, אפילו לשחרור. משה עשה כמעט את כל העבודה, אחריו המשיכו צדיקים בקנאות לשמור על תורתו אלפי שנים, עד היום, ועדיין כל הרבה ישראלים אומרים: "לא תודה, אני? אני מגד וראובן, אני מחפש צחוקים, שיגועים, חופים לבנים, שיהיה לי בחיים רק מתוק. התמודדות? מאבקים פנימיים? עזבו אתכם. אם אפשר לבחור, אני מעדיף את העשב הירוק".