דפוס אנלוגי

"את רוצה לשתות?", שאל אותי בנימוס חבר קרוב.
"כן" השבתי, "יין יהיה מצוין".
"מה, את תשתי את כל הבקבוק?", הוא הביט עליי במבט תמה.
"לא, אני אשתה כוס והשאר למקרר".
"אי אפשר, מה אני אעשה עם היין שנשאר?"
"למה?", הבטתי באיש שנעמד מולי.
"את תסיימי את כל הבקבוק?"
"לא"
"אז עדיף לפתוח בהזדמנות אחרת..."

עברו רגע או שניים, שהייתי הלומה מהגישה, אבל לא יכולתי לשתוק לנוכח סיבה מצוינת ללבות דרמה קלה.

"תגיד, למה אתה מקמץ ביין? מה קורה לך?"
"את צודקת", הוא ענה, "אבל זה הדפוס שקיבלתי מהבית..."
"מה?", פערתי את עיניי, "הדפוס שלך?"
"כן" והוא המשיך, "זו התניה שיש לי עם מה שקשור לאוכל: לא זורקים, חייבים לסיים ולא לזרוק", והמשיך, "ואני מודע אליו וזה האוטומט שלי, אבל מה זה בכלל שנה?"

ויתרתי על היין והתחלתי לחפור בלחמנייה ולהוציא את החלק הרך והמשמין.
"מה את עושה?", שאל אותי בנימוס החבר
"אה... אני מוציאה את החלק המשמין בלחם"
"מה?", עכשיו הגיע תורו להרים גבה
"מה? זאת ההתניה שלי מאמא שלי, היא כל הזמן פחדה שאני אשמין בתור ילדה, אז את הבפנים מוציאים החוצה, שריטה"
"אבל את לא ילדה"
"נכון", עניתי לו "וגם אתה כבר לא..."

המשכנו הלאה בארוחה ובשיחה קלילה, כשיצאתי החוצה, פתאום זה היכה בי: רגע, רגע, בשם כל הפרוסס, אפשר להבין לרגע למה בכלל יצאנו לדרך? לא התחלתנו עבודת מודעות בשביל לצאת ולשבור את הדפוסים שלנו? אז איך זה שאנחנו רצים מסדנא לסדנא, מספר לספר, ורק התירוצים שלנו לדפוסים שלנו שעדיין מנהלים אותנו משתכללים? איך ייתכן שהם מגיעים לרמות שכנוע עצמי כה גבוהות, לעיתים אפילו כוזבות, רק בשביל להישאר חלק מחיינו? נכון שלראות אותם זה כבר יותר מחצי הריפוי, אבל מה עם לשחרר אותם מאיתנו? האם המודעות שלנו היא חרב פיפיות? כזו שיכולה להתהפך עלינו ולשתק לנו את הזרימה הספונטנית והבהירה שאנחנו משתוקקים לה, באמצעות עודף תירוצים?

כבר עשינו סדנא אחת או שניים ועכשיו הכאבים והדפוסים שלנו נהיו החברים הכי טובים שלנו, אנחנו בטוחים שהם משמשים תירוץ הולם לדרכנו, האם אנחנו תקועים? ומה עושים כשנתקעים? מה עושים כשפתאום מרגישים שנמצאים בגלגל שחוזר על עצמו? הדמויות משתנות, הזמן משתנה, אבל אנחנו נשארים עם הדפוס שלנו ורק מחזקים אותו בעמדתו. איך בכלל אפשר להיות ספונטניים? כל כך קשה להתקדם כשיש כל כך הרבה תירוצים שקוברים אותנו עמוק בעבר, אמנם מודעים, אבל מודעות לא פותרת מאחריות.

לצאת מאזור הנוחות שלי משמעו בתרפיה לצאת מהמקומות הנוחים ולהתעמת עם אלו המאוד לא נוחים, עם אלו שאנחנו מרבים בכישרון להתחמק מהם. למרבה הצער, אנחנו יוצאים מהם אין רק כשאין ברירה, כשהכאב בחיים נהיה חזק וגדול. נכון, לפני זה יש סימנים, האקזיסטינס מראה לנו שמשהו לא עובד, אבל רבים מאיתנו מזמן לא מקשיבים. פיתחנו "אגו רוחני", שהוא המסוכן ביותר.

ככל שנתקעים בישן, החדש נהפך לכמיהה בלתי מושגת. אנחנו תקועים בתוך ההרגלים וההתניות הישנים, ואפילו כבר השלמנו עם זה. חלקנו הפכו את זה למקצוע, לגרום לאנשים אחרים לצאת מהדפוסים שלהם, אבל אנחנו מה? כמו אנשים שחיים בתוך אקווריום, רואים שיש אוקיינוס רחב סביבם ובכל פעם שרוצים לצאת, עוצרת אותם הזכוכית. בפנים יש כמיהה החוצה, משהו בתוכנו אומר לנו שחייב להיות יותר מזה. אז נכון, יש יותר מזה - לאמיצים בלבד.

החיים מתרחבים ומתכווצים בהתאם לאומץ הלב של האדם הכי פשוט. אומץ זה לדעת מה תוקע אותנו, לעבוד עליו ולדעת לשחרר אותו, אפילו שהכאב הוא חבר וותיק שלנו. בעולמנו לסבול זה טוב, זה נכון. שימו לב מה קורה כאן: חצי עולם על ציפרלקס, חצי עולם שני על סמים, כולנו מכורים לפחד ולשאר רגשות, וכל עוד אנחנו סובלים, זה יופי. החברה הצליחה להשחיל אותנו למעגל של בית- עבודה–ילדים ולסבול בשקט. לא שזה רע - לא בית, לא עבודה ולא ילדים, השאלה מאיפה זה בא? אפילו שאנחנו מודעים, אנחנו ממשיכים לסבול, כי אנחנו לא יודעים לשחרר את זה ואין לנו את האומץ הדרוש להעמיק פנימה. אנחנו מגיעים לסדנאות, משתתפים בתהליכים שיחסית נוח לנו בהם, חופרים באותה נקודה. אם יש סדנא או תהליך שאתם בורחים מהם שוב ושוב חזרה לאזור הנוחות שלכם, סימן שאתם תקועים. והפחד הכי גדול שלכם, הוא תמיד התשוקה הכי גדולה. ככה זה. יש לכם אומץ לבדוק?