מלחמת השחרור

כשאנו עוסקים בחלומות, אי אפשר שלא לדבר על התת-מודע והמודע, ואני מופתע שטרם העליתי את הנושא. תת-המודע שלנו הוא לא רק מקור החלומות שלנו, כי אם, כפי שתוכלו לראות בתרגיל בהמשך, הכלי אתו נוכל גם לחזק את יכולת החלימה שלנו.

הראשון שקשר את התת-מודע לחלום היה פרויד. הוא טען כי החלום הנו חלק ממנגנוני ההגנה שלנו וכי החלום הנו כלי פסיכולוגי דרכו ה"אגו", האני, פורק את המתח הקיים בחיינו. כך למשל אם נכשלנו לפני שנים בבחינה חשובה, אנו יכולים לחלום על כך שוב ושוב. במערכת שלנו קיים מתח שאותו המערכת בוחרת לפרק בזמן החלום. ככל שהבעיה תהיה מורכבת יותר, כך יידרשו יותר חלומות לפרק את המתח, או לחלופין יופיעו חלומות בעלי מראות קשים או מפחידים יותר.

הפעם, כדי להסביר את רעיון המודע והתת-מודע, אבחר בסיפור השוטה המופיע בקלפי הטארוט, אשר בסוף דרכו יוצא למסע אחרון ארוך ומסוכן לכיוון אחד. המסע לטיהור התת-מודע. בתום המסע הוא הופך להיות המאסטר, כך יוכל להגיב ללא התניות ולהיות חופשי מהשפעות התת-מודע. הגיבור יהפוך להיות הוא עצמו, אדם שלם. מסעו האחרון של השוטה עוסק בתהליך מורכב זה. אך תחילה עלינו להבין מהו אותו מסע אחרון, אשר מילת המפתח בו היא "תגובה", פעולת התגובה.

בתפישה ההומיאופתית קיימת בגוף האדם מערכת מרכזית הנקראת "כוח החיות" (ויטליות). זהו הכוח המגיב. כל תגובה בחיינו "מיוצרת" על-ידה. כשגשם בחוץ, זהו המנגנון המודיע לנו לקחת מטרייה; אם צועקים עלינו, זהו המנגנון המייצר תגובת התגוננות או תוקפנות; כאשר חודר חיידק לגוף, כוח החיות מייצר את התגובה המתאימה לעצירת הפולש.

לכל אדם מערך תגובות אופייני ייחודי, בדומה לטביעת אצבע. כל אדם יגיב בדרך משלו לאירועים שונים, גם אם על פניו נדמה כי התגובות דומות. בטיפול הומיאופתי המטפל מנסה להתחקות אחר הייחודיות של מערך התגובות (הסימפטומים) של המטופל, ולאחר מכן להתאים את הטיפול לא לבעיה המוצהרת, כי אם לתגובות הייחודיות אותן מייצר הגוף.

בעיות נובעות מכך שלא תמיד אנו יכולים להגיב בטבעיות, כפי שהיינו רוצים או אמורים. ניקח לדוגמא ריב קולני בין הורים. אם היום יתרחש ריב בין הוריי, אני מאמין שאוכל להגיב נכונה: אוכל לנסות לגשר ביניהם, לקשר אותם עם פסיכולוג, אוכל לבחור להתעלם. אולם תינוק רך אינו יכול להגיב כך. הוא יכול לבכות, אך בכיו לא ישרת את המטרה ולא יפסיק את תחושת החרדה שהצעקות גורמות לו. לכן התינוק עלול לפתח תגובה אחרת, שהיא למעשה תחליף לתגובה בה היה רוצה. הוא יכול לפתח חום, שפעת או דלקת-אוזניים. הוא יעביר את המועקה הרגשית הבלתי-נסבלת לאי-נוחות פיסית, שהיא נסבלת יותר. זוהי דרך התגובה החריפה ביותר שתינוק יכול לגייס.

כאשר הבעיה נמשכת וההורים ממשיכים לריב, נוצר תהליך נפשי המכונה "התכה". במילים אחרות, הגוף מקריב איבר מסויים לטובת המערכת כולה. הדבר דומה לביקור-ביקורת מפתיע של החמות בביתו של זוג צעיר. עם קבלת הטלפון מן האם, נכנסים השניים לחרדת עשייה, עוזבים הכל ופונים לנקות ולסדר את הבית. הפתרון המהיר והנוח ביותר הוא לרכז את כל הבלגן בחדר אחד, לנעול אותו ולכתוב עליו "מחסן", וכך להותיר את שאר הבית צח, נקי ומסודר.

זוהי "התכה" – הגוף מקריב איבר אחד לטובת כלל המערכת. המערכת נשארת נקייה, פרט לאיבר שהוקרב. מה יוקרב? תלוי באדם ובסיטואציה. במקרה הטוב יוקרב איבר פיזי וכך, למשל, במקום בעיה רגשית ילד מפתח אסטמה. בכל פעם שההורים במתח, יש פתרון פלא: רצים לארון התרופות, לוקחים שתי שאיפות גדולות מהמשאף ו... נעלמה הבעיה. בעתיד יישלף פתרון זה בכל מצב של לחץ רגשי וחרדה, ריב עם החברה או נזיפה של הבוס. תרופת הפלא לא רק תפיג את קשיי הנשימה, אלא גם תסיח את הדעת מן הקשיים הרגשיים.

הכלל הוא שהלוח צריך להיות חלק, שהחלקים הגבוהים שלנו צריכים להישאר מאוזנים, על חשבון הנוחות הפיזית. אולם לעיתים הפתרון הפיסי אינו עובד, ואז האיבר שיוקרב יהיה נפשי. הילד יפתח, אולי, נטייה לוותרנות, ובכל פעם שתתעורר בעיה בחייו, הוא פשוט יתקפל ויוותר.

פעולת ההתכה יוצרת פיצול בין התת-מודע למודע. בתת-המודע מאוחסנת הבעיה המקורית, ובמודע נוצר הפתרון. לכן פעמים רבות אין אנו מודעים כלל למקור הבעיה. מה שאנו רואים הוא הפתרון בלבד, ואנו מקבלים אותו כחלק ממי שאנו.

דוגמא נפוצה אחרת היא ילד אשר מגיל קטן אמו מציקה לו, מעירה ואף פעם לא מרוצה. התבגרותו מלווה באמירות כגון: "מדוע אתה לא כמו יוסי?", "ידיים שמאליות שכמוך!", "למה קיבלת רק 92 ולא 100?". בשלב כלשהו המערכת לא תוכל לסבול יותר, ותתבצע התכה. בתת-המודע הילד יאחסן את השנאה לאמו, ובמודע יהפוך לשוביניסט ושונא נשים. הוא לא יהיה מודע לשנאה שלו כלפי אמו. להיפך, ייתכן שאפילו יגור איתה, יטפל בה ויהיה קשור אליה, משום שההערות התמידיות הורידו את הביטחון העצמי שלו ואת הסיכוי לחיות לבד ולסמוך על עצמו. אך הוא יפתח עוינות חזקה כלפי נשים אחרות בכל מקום.

במהלך חיינו אנו צוברים עשרות או מאות התכות כאלו, והתוצאה היא שאנו הופכים לאנשים מוגבלים ולא חופשיים. כמעט כל פעולה שלנו קשורה בדפוס חשיבתי או דפוס רגשי קודם, ואיננו מגיבים נכון ובטבעיות לאף סיטואציה בחיינו. פעולותינו אינן מכוילות, ואינן מכווננות ואינן אותנטיות.

לאחר המסע הארוך שעבר הגיבור בדרכו, לאחר כל השיעורים שלמד, נותר לו דבר אחד לעשות, והוא: למחוק את כל התת-מודע ולחזור ולהיות לוח חלק כבראשונה. איך עושים זאת? העיקרון הוא פשוט: התת-מודע מתחיל בנקודה בה מסתיים המודע וכדי להגיע אל התת-מודע, יש להרחיב את המודע. כלומר לא לוותר, להמשיך לחקור ולשחזר שוב ושוב את האירועים מחוללי הבעיה.

אתן דוגמא אמיתית של מטופל שלי בהומיאופתיה, בחור בן 35 הפוחד מכלבים. מאז ומעולם, גם אם הוא נתקל בפינצ'ר קטן, הוא ממהר לעבור למדרכה השנייה. הוא ניסה הכול, אפילו היפנוזה, ועכשיו אין ברירה אלא לנסות ולשחזר את האירוע. כפי שהדבר קורה בדרך כלל, גם הוא לא זכר דבר ממה שגרם לכך. לכן בשלב הראשון של הטיפול מרחיבים את המודע, יורדים בגילאים שנה אחר שנה ומשחזרים את הבעיות שהיו לו עם כלבים, עד שמגיעים לאירוע המחולל.

לאט לאט נזכר הבחור כיצד, בהיותו ילד בן 9, יצא מן הבית וכלב נשך אותו. זוהי נקודה חשובה, הדורשת להתעכב ולחקור. בהמשך התברר כי למפגש עם הכלב קדמו אירועים רגשיים דרמטיים שהטביעו בו את חותמם: שעה קודם לכן הגיע הביתה מבית-הספר, עם תעודה שלילית למדי. אביו התמלא חימה ובפעם הראשונה (והאחרונה) בחייו, סטר לו בחוזקה ושלח אותו מעל פניו. הילד המבוהל רץ החוצה לביתו של חבר, ותוך כדי הריצה התנפל עליו כלב גדול ונשך אותו. הפחד שהושרש בו לא היה רק פחד מכלבים. הייתה זו התכה של רגשותיו המסוכסכים כלפי אביו באותו אירוע. מאחר וכבר נוצרה ההתכה, לא עזרו טיפולי ההיפנוזה. אולם עצם העלאת הבעיה מן התת-מודע אל המודע אפשרה מציאת פתרון ומתן תרופה מתאימה.

נחזור אל השוטה, הצועד בדרכו של השוטה. בתום מסעו הוא נקרא לבצע את תהליך ניקוי התת-מודע: לשחזר את חייו, לעשות סדר בכל האירועים המשמעותיים ולפתוח את "מחסני" התת-מודע. אם יעבוד באופן שיטתי, כלומר: יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, יוכל להשתחרר לבסוף מכבלי התת-מודע ולהפוך להיות אדם חופשי.

תהליך השחזור הוא מעניין ושונה מגברים לנשים. לנשים יש יותר אנרגיה מאשר לגברים והן גם נוטות לתת ו"לפזר" יותר את האנרגיה שלהן מאשר גברים. לגברים יש בדרך כלל פחות אנרגיה, ולכן הם נוטים להסתמך יותר על האנרגיה שהם מקבלים מאחרים, בעיקר מהנשים בחייהם, לכן להם לרוב יהיה קשה יותר לעשות את התרגיל. המורה שלי הייתה מתלוצצת ואומרת כי נשים נוטות "להשפריץ" את האנרגיה שלהן ללא אבחנה, בעוד הגברים נוטים להיות "קמצנים" ואינם משאירים אפילו טיפ.

וכך תעשו:
• את התרגיל מומלץ לעשות במיטה, בשכיבה על הגב או בישיבה, כאשר תחילתו של התרגיל היא בשלב הכניסה למיטה, בו אנו לא סתם נכנסים למיטה, אלא זוחלים אליה – זאת אומרת נכנסים כשהראש קדימה ואחריו אנו משתמשים בידיים ובברכיים כדי להתקדם.

• לאחר הכניסה למיטה, נקו את הראש ממחשבות ונסו להתמקד באירוע מחייכם, שאינכם זוכרים אותו לטובה. כשאתם נזכרים באירוע, אל תנסו להעלות את הרגשות שלכם, אלא נסו להיזכר בחפצים שהיו באותו האירוע. אם מדובר לדוגמא באירוע שהתרחש במסעדה, בו בן הזוג הכריז על סיום מערכת היחסים, נסו להיזכר במפה, בצלחות, בבגדי המלצר ובפרטים נוספים. כל אלו הם חפצים אשר "ספגו" את האנרגיה שלכם.

• כעת החזירו לעצמכם את האנרגיה אשר נדבקה לאותם החפצים. החזרת האנרגיה נעשית באמצעות הנשימה. עליכם "לשאוף" את אותה האנרגיה הדמיונית, להוציא אותה מן החפץ ולהכניס אותה אל הריאות. הנשים צריכות להמשיך להזרים את אותה האנרגיה אל הרחם.

• כך עשו לפחות 5 לילות לכל אירוע, כשבכל פעם תגלו כי אתם זוכרים יותר ו"נושמים" יותר. סביר להניח כי כל אירוע כזה יזכיר לכם אירועים נוספים וכך, אם תקדישו בכל לילה 15 דקות, תוכלו בתום שלושה חודשי אימון להרוויח כמות נכבדת של אנרגיות שהתבזבזה, אנרגיה אותה נצטרך כדי להתחיל לתרגל שליטה על חלום.

בהצלחה וחלומות נעימים

© מנדלבוים שגיא. עוסק בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! בעל ניסיון של 14 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.