"לכם יש את משה, לנו יש את בודהה", מכירים את המשוואה הזו? ישנם מורים רוחניים שיודעים לצטט את כל הרשימה בנשימה אחת: "משה, ישו, מוחמד, בודהה, קרישנה, פטנג'לי, מהווירה, זרתוסתרא, וכו'". לדידם כולם אחד, כולם ייצוגים, תופעות של אותה אמת. להר פסגה אחת והדרכים להגיע אליה הן שונות. ובכל זאת, ישנם כמה הבדלים בין משה לבודהה, שכן משה טיפס על הר, והגיע. הבודהה לעומת זאת הגיע כשישב מתחת לעץ. ההבדל הוא כנראה בדרך.
מהות הטיפוס על ההר
האם ישנה באמת משמעות לטיפוס על הר? ובכן, תשמעו סיפור: שני מדענים-רופאים ישבו במסעדה בשווייץ ושוחחו ביניהם על תוצאותיו של מחקר שזה עתה סיימו. במחקרם הצמידו גלאי-מוח לרקותיהם של מטפסי הרים ובדקו את רישומי הגלאים ממורדות ההר ועד לפסגה. התוצאות היו מעניינות. התברר שבדרך למעלה, כל מאה מטר, כמות התנועות או הפעולות שמתבצעות במוח יורדת. עד כדי כך שמגובה מסוים הופך מטפס ההרים לאדם צלול בתודעתו, בצורה שאינה משתווה או דומה בשום אופן לדרך התנהלותו בגובה פני הים. המדענים גילו עוד דבר חשוב אחד. לטפס למעלה זו לא משימה קלה. ככל שההכרה מתנקה מרישומים ומתנועות חשמליות במוח, הטיפוס הופך ליותר קשה.
תגלית מרעישה? הרי עובדה זו הייתה ידועה לבני ישראל מרגע שהחלו לצעוד במדבר. כמעט בכל פעם שאמור היה להתנהל דיאלוג בין שמיים וארץ, נאלץ משה לטפס על איזה הר, עדיף לבד, ובדרך כלל תוך כדי ניקוי ההכרה (כל מאה מטר אמרנו?) התחיל דו-שיח של מסרים וציוויים. גם בפרשת פנחס, נשלח משה שוב לטפס על הר, הפעם הר העברים (הר נבו), משם הוא מתבקש לצפות על ארץ ישראל ולהבין: הוא לא יזכה להיכנס אליה.
ההר הוא סמל למסע רוחני, וזה לא שרק לנו יש את הר-סיני. להודים יש הרבה הרים חשובים: ההימלאיה, ארונצ'אלה, לנפאלים יש את האוורסט וסביבותיו, ליפנים יש את הר-פוג'י - כל עם וההרים המקודשים שלו. והנה, ראו זה פלא, בכל זאת, הבודהה, כפי שאמרנו, זכה להארה לא בפסגתו של הר, גם לא באמצע הדרך עם כניסתו לענן, אלא ממש בגובה פני הים, על אדמה שטוחה, בעת שישב מתחת לעץ, בצל. ולא שאני מזלזל, או טוען שהבודהה היה עצלן. נהפוך הוא, הבודהה כנראה ידע את הטכניקה, הוא לא היה צריך לצעוד את כל הדרך עד לפסגה, הוא כיוון את ההכרה, עצם את עיניו, התבונן פנימה... בשקט... בשקט... לבד... בלי ערפל... ומבלי שאי-שם ממתין לו כל עם ישראל. חכמה גדולה, להגיע לבד לאמת, ביער ההודי בין טווסים וקופים. נראה אותך אדון בודהה, מגיע לאמת בתוך קהל צועד במדבר כששני מיליון ישראלים מקיפים אותך.
הטכניקה מול הדרך
תורה מול טכניקה, אנחנו כבר יודעים מה התוצאות. מאז, מלפני אלפי שנים ועד היום, רובנו מעדיפים את הטכניקה, והניו-אייג' הוא סממן גדול של הבחירה הזו. כל כמה שנים צצים מורים רוחניים, אשר מגלים עוד טכניקה לזירוז הדרך לאמת. במקום תורה, יש תרגיל יוגה, יש שיטת מדיטציה, יש קפיצות, יש נשימות, יש ששותקים, יש שצועקים, יש שמתחבקים, מחזיקים פה, מושכים שם, עין עצומה, סתום את נחיר שמאל, עכשיו, שתי קפיצות במקום, "נו, הרגשתם משהו?", "עוד לא? אתם חייבים להמשיך לתרגל", בסוף הטכניקה פועלת, יש מספיק עדויות של אנשים שניסו והצליחו.
את המסקנה, אפשר לתמצת בחידת זן קצרה: מה ההבדל בין מי שטיפס על הר כל חייו, לבין מי שלקח טרמפ על הליקופטר ובתוך עשר דקות הגיע לפסגה? ההבדל הוא בדרך. העניין הוא בדרך, אם בטכניקה פשוטה הגעת לאמת, ממש תוך עשר דקות, מה תעשה אחר-כך? תרוץ לספר לחברה? ומה מחר? ומה מחרתיים? עוד שבועיים זה כבר יהיה משעמם. האם האמת יכולה להיות דבר משעמם? יכול להיות שאם ממהרים להגיע אליה תוך עשר דקות, בטכניקה זריזה, היא מאבדת מכל המשמעות שלה. סביר להניח שהבודהה לא רצה שהדרך שלו תהפוך לשיטה. הוא הרי אסף תלמידים, הכתיב פסוקים, לימד דרכי התנהגות והלכות חיים. אבל מה שנשאר בסוף, בימינו, זה בעיקר הטכניקה.
גם עם ישראל נאסף, קיבל פסוקים, קיבל ציווים, אבל למזלנו, כל העניין של הטכניקה נמנע מאיתנו. קבלנו רק דרך ובדרך הזו אי אפשר לצעוד לבד, חייבים משפחה, חייבים שבט, חייבים את כל העם. זו דרך משותפת ומחייבת לכולם. הדרך הזו לעולם אינה מסתיימת, צועדים בה מרגע הלידה עד המוות, וקרוב לוודאי שגם לאחר מכן. משה צעד בדרך הזו אולי יותר מכל אדם אחר במהלך ההיסטוריה, והיה זה ברור, שגם במסעו האחרון, לצפות בארץ המובטחת, הוא יידרש שוב לטפס על הר ובכך לסמן לנו, להדגיש לנו, שרוחניות אינה טכניקה, רוחניות חייבת תמיד להיות דרך, חייבת להיות מסע של טיפוס אינסופי, עד הרגע האחרון, לפסגה.