פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הוזים בין הטיפות

      "הילד הבעייתי" של ד"ר הופמן הפך לכדור שסחף אחריו אמנים וסתם היפים, שביקשו להרחיב את גבולות התודעה. LSD על קצה הקרטון

      ה-LSD התגלה בשנת 1938 בעקבות ניסוי שערך המדען השוויצרי אלברט הופמן, בהיותו סטודנט לכימיה באוניברסיטת ציריך. במסגרת מחקרו בנושא החומצה הליסרגית גילה הופמן חומר הקרוי LSD-25. חמש שנים מאוחר יותר, ב-16 באפריל 1943, חזר הופמן אל החומר שכמעט ונשכח, לאחר שבטעות הגיע מעט מן החומר לשפתיו. שלושה ימים מאוחר יותר נטל הופמן באופן מכוון כמות מזערית מהחומר, הפעם במטרה לחקור את השפעותיו הפסיכדליות, להבין את יחסי הגומלין בין חלקי המוח השונים ואת התהליכים הביוכימיים המרכיבים את האדם. מכאן והלאה ליווה ה-LSD את חייו. הופמן חיבר יותר ממאה מאמרים מדעיים בנושא ומספר ספרים, ביניהם "LSD: הילד הבעייתי שלי".

      LSD – קווים לדמותו

      בתחילת דרכו זכה ה-LSD בתמיכתה של מחלקת המחקר בחברת התרופות השוויצרית "סנדוז", בה עבד הופמן. "סנדוז" רשמה פטנט על תרכובת ה-LSD כי סברה שהחומר יוכל לשמש לשתי תכליות: ניסוי פסיכותרפיה לצורך העלאת זכרונות מודחקים ורגיעה במצבי חרדה (ניסוי שהצליח והשיג תוצאות טיפוליות מרשימות באירופה ובארצות הברית), ומחקרים אודות טבעה של הפסיכוזה באמצעות התנסות אישית של הפסיכיאטר. כך, חשבו, יוכל להשיג תובנה לגבי מצבו של האדם בפסיכוזה. "סנדוז" שלחה את הפטנט לחוקרים ברחבי העולם כדי שיעמיקו במנגנון ההשפעה של התרופה ויפתחו את שימושיה, ובמשך כעשור התנהלו המחקרים על מי מנוחות ואז - הכל יצא משליטה.

      מחקרים של ה-CIA התפתחו בדרכים שונות, חלקם תוך הפרה בוטה של הקוד האתי האוסר על ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם. להבדיל, מוזיקאים, אמנים, סופרים ומשוררים, אנשי רוח ומדע החלו גם הם להתעניין בהשפעות ה-LSD, ולבסוף חלחל השימוש בתרכובת לרחוב והופץ בכמויות סיטונאיות. כך הפך ה-LSD לנטל מעיק על "סנדוז" וביולי 1965 הודיעה החברה על הפסקה מוחלטת של ייצורו.

      LSD נודע במגוון כינויים: אסיד, קרטון, שפיץ, סוכר, נקודות קטנות, טיפות, טריפ.

      הוא מגיע בכמה צורות: טבליות בכל מיני צבעים, קרטונים, בולים ספוגים בחומר, מדבקות הספוגות חומר.

      אופני הצריכה של הסם: בליעת כדורים, ליקוק נייר, החדרת הנוזל דרך העיניים בטפטוף (כמו שמטפטפים טיפות עיניים).

      זמן השפעה: חדירתו למוח מתבצעת בדרך כלל בתוך 4 שעות מצריכתו ומחזיקה עד כ-12 שעות.

      מה הוא עושה לגוף ולנפש?

      התגובות הפיזיות הנפוצות כתוצאה בשימוש באל אס די הן בחילות, הזעות, רעידות בגוף כתוצאה מהתכווצויות לא רצוניות בשרירים, הידוק הלסתות והגברת קצב הלב (החולייה המקשרת בין כל הסמים. למרות השוני בחוויה עצמה, היא שכולם מאיצים את דופק הלב). מדענים טוענים כי החומר כשלעצמו אינו פעיל, אלא מפעיל מערכות נוירופיזיולוגיות ובכך מחקה את המנגנון הטבעי המייצר את הורמון הסרוטונין, שאחראי על הפצת דחפים במערכת העצבים. כתוצאה מכך מתקבלת השפעת ה-LSD – תחושת ריחוף והזיות.

      מבחינה מנטלית, ה-LSD משפיע על האזורים במח שאחראים על תפיסה ותחושה. השפעתו דומה להפרעה פסיכיאטרית, כאשר האדם חווה מצב מנטלי לא זהה למציאות בה הוא חי ומשוכנע כי זהו מצבו הקבוע. בחוויית הטריפ, לעומת זאת, האדם מתבונן במודע ביישות המתמסרת לחוויית הטריפ, למסע אל הלא נודע.
      ח', משתמש קבוע במסיבות טבע, מתאר את חוויית הסם ככזו המלווה תמיד בהזיות ויזואליות: "כשאני על טריפ, אינני שומע את הצלילים, אלא רואה אותם במגוון צורות. הצורות גם מקבלות עיוות קסום: זרם של מים הופך לנחשול מתוך נהר, העלים מתחברים לעצים ונפרסים על פני שטחים ירוקים עצומים בגודלם".

      ג' מספר כי באחת ממסיבות הטבע בהן השתתף, לגם פונץ' מתוך קערה שעמדה בכניסה למסיבה. המשקה שטעם היה כלול במחיר הכרטיס לאותה מסיבה. כמשתמש ותיק, המודע לכך שאף סם לא ניתן בחינם, הרגיש ג' שקט ונינוח לשתות מן הפונץ' ה"תמים", עד לרגע בו נדמו כל הרוקדים במסיבה לאטריות דקיקות צבועות בירוק ובכחול. לאחר שעתיים של חוויה זרחנית, ניגש ג' לברמן ולשאלתו מה הכיל הפונץ' נענה כי היו בו 50 כדורי LSD.

      ב-LSD הגוף והמח נדרשים לקלוט הרבה יותר אינפורמציה באמצעות חושים שבדרך כלל לא נדרשים לפעול. התמזגות, זוהי מילת המפתח ב-LSD. אין חרדות או לחץ, יש פתיחות והיא אינסופית. זו גם הסיבה שהוא כל כך מסוכן. כשאדם נמצא ב"טריפ", המצב הרגשי שלו מתעצם: כעס מודחק, פחד, דיכאון או לחילופין אופוריה, כל אלה עלולים לקבל משמעות עוצמתית הרבה יותר ממה שהם באמת, בעקבות אותו ווליום לרגש. החיבור ל-LSD מייצר מעיין לגיטימציה לשחרור האיש המשוגע שבנו. ישנו מונח שנקרא "סטינג" ומשמעותו חשיבות הזמן והמקום בו נמצא המשתמש. תכנון מוקדם של אותו "סטינג" עשוי להפחית את הסיכון להעצמה שלילית, כמו ביעותים ופחד מפני מוות, שעלולים להצריך אשפוז.

      יחסי הציבור של הסם

      LSD ידוע כסם המעצים את היצירתיות, מעודד חשיבה ומפתח את התודעה. הוא גם ידוע ככזה המכין את הקרקע לקראת טיפולים נפשיים. הפופולריות שלו בקרב בעלי אישיות אקספרמנטלית העניקה לו נופך מרתק ואפילו בארץ, בשנות נודע ה-LSD כסם לאמנים - זאת בעקבות ספרו של המשורר דוד אבידן "דו"ח על מסע אל אס די". למרות הדימוי האליטיסטי והמעלות האינטלקטואליות, חשוב לזכור כי ה-LSD הוא סוג של רולטה רוסית. אין ספק שהחוויה עוצמתית ומרגשת, אבל אין לדעת אם ואיך תחזור ממנה.

      בין ידועני ה-LSD המקומיים מככבים המשורר דוד אבידן, העיתונאי מנחם בן והמשוררת יונה וולך שחוותה LSD כחלק מהטיפול הפסיכיאטרי שעברה. בעולם ניתן למנות לדוגמא את סלבדור דאלי, ג'וני דפ, ג'ק ניקולסון וסיד בארט, מייסד להקת הפינק פלויד.

      הסם כיעד משטרתי

      ה-LSD כיכב בארצנו בעיקר בשנות התשעים ובתחילת המילניום. נהוג היה ליטול אותו במסיבות טבע, היכן שיש תנאים מתאימים למצות את חווית הסם באופן מקסימלי. רשויות החוק הצליחו לצמצם באופן משמעותי את התופעה, אך בשנים 2000-2004 ניתן עדיין היה לקרוא בעמודי החדשות אודות סוחרים שנתפסו במבצע זה או אחר (רובם מצפון הארץ). בניגוד לקוקאין, הידוע בנגישותו, את ה-LSD הפיצו מספר מצומצם של דילרים. מעצרם הוביל באופן טבעי לדעיכתו של הסם בארצנו וכיאה לכל אופנת סמים, ברגע שידיו של הספק הקבוע התרוקנו מ-LSD, עבר הצרכן לסם מסוג אחר.