הבדיחה הכי מצחיקה של אושו

אושו, המורה הרוחני שלי, הוא אחד המורים הגדולים שקמו לאנושות מעולם, וגם אחד האנשים המיוחדים ביותר שהכרתי. אושו, האיש עם הגלימה, הזקן והרולס רויס, מת בדיוק 10 שנים לפני שהגעתי לבקר אותו לראשונה, בפונה, אבל למרות זאת, יש בינינו קשר אישי וחברי. הוא קרא לי קאביו ואני קורא לו בשמו הפרטי – באגוואן.

מעולם לא הכרנו אישית, אך הפגישה בינינו היא פגישה עמוקה לאין שיעור. אני הקשבתי לו, אלפי שעות. למילים, לטון הדיבור, לחמלה, להומור, וכמו שהוא אוהב לומר: בעיקר לשקט שבין המילים. הוא הכיר אותי היטב, עוד לפני שנולדתי, וידע איך לפתות אותי לדרך, איך לדבר אלי ברגעים הקשים ואיך לתת השראה מתמדת. החברות בינינו עמוקה, כי שנינו יודעים אותה. אני יודע שאם הוא היה חוזר לשבת שם על הבמה, הייתי בא לקוד לו קידה, ולומר תודה, ושבמבט אחד הוא היה מבין הכל. והוא ידע אז, שיום אחד, כשאבוא, כך בדיוק ארגיש.

ובגלל שידע שאבוא, הוא בנה במה קטנה, ומסביבה אשראם, חדרי אוכל, עצים, מים זורמים בין חלוקי נחל, מקלחות, מקומות למדיטציה והתבוננות, וגם בריכה. וחדרי תרפיה. חדר תת קרקעי עם קירות סופגי מהלומות, לסדנאות שבהן זועקים את כאב הילדות, וחדר על הגג, עם קירות קטיפה, שבו מתפשטים מהדפוסים והגבולות. חדר ששואלים בו מי אני, וחדר שמנגנים בו, וחדר שמשתוללים בו כמו ילדים קטנים, או צוחקים שלוש שעות, או בוכים, או שותקים.

ובגלל שידע שאבוא, הוא ישב שם על הבמה ודיבר. הוא הסביר מה לעשות בכל חדר, ואז מה לעשות כשחוזרים לארץ וחוטפים הלם. הוא הסביר מהי מדיטציה, מהו היעד ומהם המכשולים. סיפר על בודהא, ישו, לאו טצה, על החסידות, הסופיזם, על גורדג'ייף, על חליל ג'וברן ועל מי לא. כדי למשוך אותי ואת מיליון הסאניאסים האחרים אחריו הוא עשה את מה שהיה חייב לעשות – הוא השליך רשת גדולה, שבה כולנו נילכד. הוא ידע מה מעניין אותנו, ודיבר על סקס, על יחסים, על הגשמה עצמית, דימוי וכסף, ואפילו על פוליטיקה. פעמים רבות אמר: לא אכפת לי אם יאהבו אותי או ישנאו אותי, העיקר שישמעו עלי. ולא תאוות הפרסום האגואיסטית דיברה מגרונו, אלא ההבנה העמוקה על סבל האנושות, סבל האנשים, והאפשרות לסיומו.

חברי באגוואן ידע שגורו הודי עם זקן, שמדבר על הארה, מעניין רק קומץ אנשים, אבל גורו הודי שמחזיק צי של 100 מכוניות רולס רויס, זו גם בדיחה מעולה, וגם משהו שאף אחד במערב לא יפספס. הוא השליך את רשתו המתוחכמת, ואנחנו, שוחים בים של מחשבות - נלכדנו.

הוא דיבר הרבה, ועל הכל. בהתחלה דיבר את האמת המוחלטת. אתה הוא זה. אין כל דרך. החופש כבר כאן. אחר כך אמר שהבין שהאמת קשה לעיכול, ולכן הוא יבשל אותה, למעננו. ומאז התחיל להגיש אמת מבושלת, מרוככת, ריחנית, מפולפלת, אך מדי פעם זרק לנו עצם. וכששאלו אותו כיצד הוא חווה את ההארה שלו, הוא אמר שהוא לא חווה אותה, הוא ההארה עצמה. וכדי שאוכל יום אחד לשמוע את זה, הוא דאג שיקליטו הכל. וכדי שאוכל לראות אותו היום ביו-טיוב, הוא דאג שגם יצלמו הכל. ולמי שאוהב לקרוא הוא דאג שיתמללו לספרים, ויכרכו יפה יפה וימכרו בחנות של האשראם במחיר העלות.

בשנת 2003 ביקרתי בפעם החמישית או השישית באשראם שלו בפונה. עמדתי בבודהא-הול, שהיה אז אוהל ענק מעל משטח שיש אליפטי לבן וקריר. זה היה סופה של מדיטציה כלשהי. המוזיקה כבר נגמרה, והמשתתפים החלו לאסוף את חפציהם ולצאת מהאוהל. אך אישה הודית קשישה אחת לא יצאה. כפופה, בגלימה סגלגלה היא התקרבה לאט לאט אל הבמה. הבמה שעליה הוא נהג לשבת מדי ערב. היא כרעה למרגלותיו, השפילה את ראשה בתודה, והשתהתה. הבנתי מיד, גם בחיים שלה אושו נגע. ובאותו רגע הוא היה שם, על הבמה.

כשאושו מגיע אל תוך חייך ונוגע בך, הוא נוגע עמוק. אלה לא המילים הגדולות על הארה, ולא המדיטציות המשוכללות שעושות את זה. זה אושו עצמו, עם חוכמה אדירה, משולבת בחמלה חובקת עולם, והבנה עמוקה של האדם. אבל זה אפילו לא זה. עוצמת הנגיעה בלבך נובעת ממקום אחר, מהמהות הקורנת ללא הפרעה דרך המילים וביניהן. המהות הכל כך מוכרת, ועם זאת נשכחת, ורוצה להיזכר, ולהתעורר. והתחושה הבלתי מוסברת, שהוא מכיר אותך. מכיר היטב. מכיר באופן מושלם. מכיר אותך, כי הוא מכיר את עצמו. מכיר את האדם. ומתבונן מהמקום העמוק ביותר, הרוטט והאלוהי, דרך כל השריטות ומבעד אליהן, היישר אל תוך עיניך בחמלה שלווה.

וההומור. אלפי בדיחות, עקיצות, אירוניה, וקלילות, כמו זרקור של חצר בית כלא, המאיר את שכלך הכלוא ברצינותו. זוהי הבדיחה האולטימטיבית, אמר: אתם כבר מוארים, כל אחד מכם הוא כבר בודהא, המעמיד פנים שהוא לא. שהוא מישהו אחר. וכל משימתי היא רק לחשוף אתכם.

בסוף השבוע הזה אני הולך לפגוש את אושו, החבר שלי. אני הולך לכנס הסאניאסים, חניכי אושו, בבית אורן. והוא יהיה שם. הוא יהיה שם במדיטציות, במוזיקה, ברוח שבעיני האנשים, אך בעיקר הוא יהיה שם בלבותיהם. הוא יהיה שם כשאיפה שהתעוררה בתוכם לחופש, לאהבה, להתעוררות מאשליה. הוא יהיה שם בצחוקם אל מול רצינות החיים, ובדמעותיהם, דמעות הכאב האנושי, הפרטי והקולקטיבי, שדרכו יש לעבור. וצחוקם יהיה צחוקו, וכאבם כאבו.

"במהותו, נוצר הכאב הפסיכולוגי מהניסיון להפריד את התודעה מעצמה. לפצל את אחדותה של התודעה לשניים: ישות הצופה ברגש שנדחה, ומנסה לברוח ממנו, לעוות אותו, או לגבור עליו, והרגש הנצפה עצמו. אם תודעה מפוצלת לשניים היא סיבת הכאב, שהרי רק תודעה ללא פיצול היא סוף הכאב.

הפיצול אותו אתה יוצר, בין הרגש – הפחד, הכעס – ובין עצמך הופך אותך לשניים. אתה אומר: 'הנה אני כאן, הצופה, והנה שם נמצא הכאב, האובייקט. אני אינני הכאב'. ופיצול זה גורם כאב. אתה אינך הצופה, ואינך הנצפה. אתה שניהם. האחדות שנשארת, כאשר כל הכאב נעלם, כאשר אינך מפוצל עוד בשום דרך, כשהנצפה והצופה הם אחד, זוהי חוויית האלוהות, סמאדהי או איך שלא תרצו לקרוא לזה". (Osho, Unio Mystica)

* כנס אושו ישראל יתקיים השנה בין 2-4 ליולי במרחב נופש רוחני בית אורן