היכון, הכן, שב!

האירועים מתרחשים אחד אחר השני, הקצב מתגבר ואני מוצאת את עצמי רודפת אחרי החיים ולא חיה אותם. אני במרוץ תמידי, מרוץ אחר הזמן, אחר ההגשמה, אחר משהו שאני אפילו כבר לא יודעת מה הוא. כולם רצים אז אני רצה גם. אני רואה את קו הגמר, הוא חוצה את הדרך וכל פעם כתוב עליו תנאי אחר למנוחה: "אחרי שתספיקי את זה,תוכלי לנשום". הבעיה היא שכל פעם ה"זה" משתנה, ובו ברגע שאני מסמנת וי על משהו, נוצר קו גמר חדש והמסע לא נגמר: שאיפה נשיפה, 1, 2, 3 היכון, צאי!

הפעם אני מסרבת לצאת, אין לי אוויר לנשימה, אין לי אוויר לרוץ יותר. רואה את כולם רצים להשיג עוד מטרה,אבל אני עוצרת, מתנשמת בכבדות. עייפה ומותשת אני מתיישבת בצד הדרך, מתחת לעץ פרי עצום ויפה כל כך: ענפיו הרבים פונים לעבר השמיים, עליו ירוקים ובריאים, פירותיו עסיסיים ומלאים במיץ החיים, ושורשיו עוצמתיים ועתיקים.

אני מרימה את ראשי ומתבוננת כמה רגעים: לא נראה שהוא רץ לשום מקום. נראה שטוב לו, בדיוק במקום שבו הוא נמצא. צילו מאפשר מפלט מהשמש החמה של אמצע היום ובריזה קלה מנגנת את מנגינתה בין עליו. נשענת עליו ועוצמת את עיניי, מתמלאה בשקט שלו. אט אט העולם החיצוני נעלם, שוכחת מהכל ושוקעת לתוך עולמי הפנימי, שם אני שומעת את הקול, הקול שמדריך אותי.

נשמי לתוך ההוויה, נשמי לתוך התאים והגידים, הוורידים מבקשים להזרים את חמצן החיים דרכם, ומתוכם אל החוץ ובחזרה, מהחוץ אל הפנים. יש בתאים את היכולת לסנן את מה שנכנס לתוכם ויוצא מהם, יש בהם את היכולת לקבל את המכלול, לבחור את המיטב מכל דבר ולשחרר את הרעלים המיותרים, מתוך ידיעה שהמערכת הטבעית תשאיר רק את מה שחיוני.

הגוף אינו בהתנגדות, אלא מאפשר לעצמו קבלה מלאה ומתוך הקבלה הוא ממיין, מסנן ומטמיע את מה שנחוץ לו. התהליך מתרחש באופן טבעי, קבלת המיטב מכל גורם, ההתחדשות של התאים מיידית ותמידית.

האלמנטים שאינם נחוצים אומנם חודרים יחד עם המכלול לגוף, אך הם חולפים מעצמם ומוצאים את דרכם אל החוץ, ללא מאבק, ללא האחזות, הם זמניים ואינם קבועים, הם בתנועה, כמו כל השאר. האחיזה של האדם ברעלים היא זו שיוצרת מחסומים, גם פיזיים וגם נפשיים. אחיזה במחשבות ובמצבים יוצרת התנגדות של האדם, ואינה מאפשרת מחזוריות ותנועה של תהליך טבעי של קבלה, מיון שחרור המיותר והטמעה.

החיים הם תנועה, הם זורמים, כל קצב הוא אישי, כל קצב לגיטימי כל עוד הוא אינו נגד הטבע אשר חי אותו – כלומר כל אחד יכול לבחור לעצמו איזה קצב חיים לחיות ואיך ליישם את הדרך שלו, מתוך הקשבה מלאה לצרכיו, ללבו ולא מתוך עמידה בציפיות חיצוניות
אשר מעייפת ומתישה אותו ואת גופו.

הקצב האישי הוא הקצב הנכון ואין קצב אחר שהוא יותר נכון מזה. האירועים קורים ומתרחשים, אבל אין זה אומר שיש צורך לכל אדם להספיק לחוות את כולם, לחיות את כל האופציות, להצטיין בכל הרמות. בעולם שלכם כיום אין זה אפשרי. כפי שהנכם כבר יודעים הקצב מתגבר ומי שמנסה לחיות על פיו, מתוך רצון אישי לעמוד בקצב הקולקטיבי ומבלי להקשיב לעצמו - יאבד את המרכז שלו, יאבד את הדרך שלו.

כפי שהעץ הוא עץ והוא לא מנסה להיות ציפור, דע להיות מי שאתה, דע את הקצב הפנימי שלך וחיה אותו באופן מלא וממומש, תחיה את המהות שבך. היה קשוב לקצב הפנימי שלך, לא לקצב של החיים החיצוניים שקורצים לך. החיים כיום מאפשרים שלל אפשרויות לכל העולם ולך, אבל דע לקחת רק את מה שמתאים לך, מה שנחוץ וחיוני לך. ככל שתהיה קשוב לעצמך תבחין בעיקר ובתפל שמוצע לך, ולמרות שתקלוט את כל האופציות, תאפשר למערכת הפנימית שלך את השלבים החשובים של קבלה, מיון, שחרור מהמיותר והטמעה.

הגוף שלך יודע לעשות את התהליך הטבעי הזה, השתמש בו לוויסות שני המרכזים האנרגטיים הנוספים: הרגש והנפש. אפשר לגופך להפגין נוכחות שתייצב את הרגש שלך, הרי הגוף מכיל את הרגש ומאפשר לו יציבות פנימית גדולה, ברגע שהאדם יודע להרגיש אותו. כמו כן נוכחות בגופך מאפשרת את ההתמקדות של מחשבה לזמן הווה, שהוא הזמן היחיד הקיים שניתן לחיות באופן ממשי. שאר הזמנים הם זכרונות או חלומות עתידיים.

ניתן לסכם ולומר שהקצב הפנימי שונה בכל אחד ומוחצן בדרך הנכונה ביותר, כאשר הוא אינו מותנה באחרים, אלא ממוקד בזמן הווה ובנוכחות הגוף שמאפשרת ערוץ הקשבה ללב ולנפש.

פקחתי את עיניי. עברה חצי שעה ולא הרגשתי, הייתי מחוץ לזמן, הייתי מחוץ להגדרות, גבולות, הישגים, רצונות וציפיות, הייתי בהקשבה לעצמי. הבטתי שוב על העץ העצום שעליו נשענתי: נוכחותו הייתה כה עוצמתית וברורה, כמו אי בודד של שפיות בעולם של חוסר יציבות, יכולתי להרגיש את העוצמה שלו מעצם היותו הוא, מעצם היותו הטבע שלו, במלוא מימוש ההגשמה ומבלי לנסות להיות משהו אחר. מבלי לנסות להתאים לקצב אחר, להיות הוא ויחד עם זאת חלק מהעולם סביבו. חייכתי אליו והודתי לו על האירוח. אספתי את חפציי וקמתי להמשך יומי העמוס, אבל התחושה בתוכי הייתה שונה. הרגשתי יציבה וקלילה יותר, ידעתי שאני מסוגלת להקשיב לקצב הפנימי שלי ולא חייבת לרוץ, אלא אם כן אני בוחרת בכך.

* שרי תורג'מן היא מאמנת ומטפלת אנרגטית