נס בכוס זכוכית

לכבודה של פרשת קורח נפתח הפעם דווקא באגדת זן עתיקה. פרופסור לפילוסופיה הגיע לביתו של מאסטר-זן וביקש ללמוד את התורה כולה. המאסטר הגיש לפרופסור כוס תה, הביא קנקן והחל ממלא את כוסו של האורח. התה זרם מהקנקן ומילא את הכוס עד שלא היה בה כלל מקום, ועדיין המשיך המאסטר את התה למזוג. התה החל נוזל מחוץ לכוס, על השולחן, על המפה ומשם לרצפה. הפרופסור, שהיה המום מן המתרחש, לא יכול היה להחזיק את עצמו יותר וצעק: עצור! אל תשפוך יותר תה, הכוס מלאה, שום דבר לא יוכל עוד להיכנס פנימה. הביט בו מורה הזן ואמר: גם אתה כמו הכוס, מלא בדעותיך וברעיונותיך, כיצד אוכל ללמד אותך זן, אלמלא תרוקן ראשית את כוסך שלך?

ידוע שקורח היה חכם. גם בני עדתו היו חכמים. לצורך העניין הם היו כמו עדת פרופסורים הבטוחים שהכול מובן להם. כמעט הכול, שהרי בכל זאת הם בחרו להקשות על משה בשאלות: מדוע נבדלים הכהנים מעם ישראל? מדוע עליהם להתחייב לכל-כך הרבה מצוות? למעשה הם לא שאלו את משה, הם התגרו במשה, הם התלוננו אצל משה, שהרי כל ישראל קדושים, אם כך מדוע נתנו להם תפקידים שונים ומצוות שונות? לענייננו הם התריסו כנגד משה וכנגד תורתו, הם נפנפו בחכמתם ובקדושתם, כשהם שואלים "מה זו התורה הזו? ומדוע כל המצוות הללו?". והנה היום, אלפי שנים אחרי, עדיין רוחו של קורח שולטת אצל רבים. לא פעם ולא פעמיים מתבוננים אנשים בבוז על מצוות התורה ושואלים מה לזה ומה לנו?

מה לנו? כדי לא להיות קטנוניים ווכחנים, נניח למצוות הכשרות, הנידה ושמירת השבת. נתרכז ב'מצוות העל', עשרת הדברות. מה לנו ולהם? נאמר לנו לא תרצח – רוצחים, לא תגנוב –גונבים, לא תענה ברעך עד שקר – משקרים, לא תחמוד אשת רעך – חומדים, ועוד איך חומדים. כגאוותנים אשר בטוחים בעצמם ובדרכם אנחנו מתחמקים מהמצוות, אפילו מאלו הבסיסיות ביותר. כל אחד פילוסוף לדרכו שלו, יודע לתרץ, להסביר ולפרש את מהלכיו, ובעיקר יודע לשאול כמו פרופסור מתנצח: "למה מצוות? למה מה קרה?".

וכך, בעודנו מתנצחים על רעיונות כמו שמירת שבת או שמירת כשרות, איננו שמים כלל וכלל לב לעובדה שכמו אצל אותו פרופסור לפילוסופיה, כוס התה שלנו מלאה. המוח שלנו מתפוצץ מרעיונות, מהסחות דעת, מקישקושי תקשורת ופרסומות, כשבד בבד אנחנו בטוחים שדעתנו החלטית וידענית מספיק כדי לטעון "מצוות, זה לא בשבילי, זה משהו ישן, ארכאי, העולם השתנה והתחדש, היום כבר לא צריך את זה".

אך האם המצב הוא באמת כזה? אם כן, מדוע הנהירה הגדולה אחרי תורת המזרח המציעות דרכים לשלווה ולהרפיה? ומהי שמירת שבת, אם לא אימון בשלווה והרפיה? מדוע כל כך הרבה נוהרים אחרי מזון אורגני, בריא, נקי מריסוסים ומרעלים? ומהי שמירת כשרות, אם לא סוג של השגחה קפדנית ומדוקדקת על מה שנכנס אלינו לגוף?

ברשותכם, עוד דוגמא קטנה לעוררות המחשבה בנושא: כששוחטים פרה, מוציאים את ריאותיה ועורכים בדיקה, לראות האם יש בהן חור. אם כן, סימן שהפרה הייתה חולה ואם הייתה חולה, הרי שאין היא ראויה למאכל אדם ולכן בשרה הוא פסול כשרות. סביר להניח שכל בר-דעת היה רוצה לדעת את מקורו של הסטיק העסיסי אשר מונח על שולחנו. ובכל זאת כבני קורח, רבים מאיתנו מידי יום אומרים, "מה לנו ולמצוות הכשרות הללו, הרי המטבחים היום במסעדות לא חייבים להיות כשרים, מספיק שהם נקיים".

התורה מתארת את סופו של קורח כקטסטרופה. אש יוצאת מהשמים ושורפת מאתיים וחמישים מראשי העדה אשר השתתפו במחלוקת. האדמה פוערת את פיה ובולעת את קורח וחבורתו וכל אשר להם. נדמה כאילו הייתה התורה מבקשת מאיתנו להבין, שאין זה מספיק לרוקן את כוס התה ולרוקן את המוח ממחשבות. עלינו לשבור את הכוס לרסיסים, על מנת שנוכל לתת מקום אמיתי לבחון את המצוות ולהתמודד מולן. גם כשמוחנו ריק, ככסילים גמורים, או כרוחניקים שכל הווייתם שקועה במדיטציה שקטה, באשר תהיה דרכנו לרוקן מעצמנו את הבלי העולם, עדיין תהיה כוס התה שלנו מלאה מעצם הווייתנו, מעולמנו הפנימי, האישי.

בקישור לסיפור הזן, עולה משמעות נוספת לכוס ששובר החתן בחתונתו. בעשותו כך הוא מוותר על נפש הקורח שבתוכו, הוא מוותר על הוויית הפרופסור שבו. מאותו רגע הוא מוכן להתנסות בחיים חדשים, חיים אחרים. הכלי הישן של הנפש נשבר ועכשיו בני הזוג יוצרים יחדיו כלי חדש. סיפורי התורה, המשלים והאגדות מנסים לקרב בין העם לקדושה. מבקשים מהעם לשבור את כוס החכמה, את כוס הגאווה העצמית ולנסות, ולהתנסות, עוד לפני שמתנגדים. עדיין, רבים הסרבנים, רבים המתנגדים, רבים הווכחנים, כשכל מה שמבקשים מאיתנו, זה קצת להרפות, לרוקן כמה טיפות מהכוס, ולתת לחדשות להיכנס. מי יודע, אולי בעשותנו כך, עוד יתרחש בחיינו נס.