להתראות ייסורים, שלום אהבה

תיבת המייל שלי תמיד מלאה בפרסומות ופלייר אחד משך הפעם את תשומת ליבי. זאת לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הזמנה לסדנא הזו, כבר ראיתי כמה פעמים את הפלייר המלא בצבעים עזים של אדום ירוק וצהוב, שמתוכו תופסת אותי הכותרת "להתאהב בעצמי, בטירוף". להתאהב בעצמי? ועוד בטירוף? שני דברים שמפחידים אותי. המילים הכתובות מעלות בי שאלות רבות: איך אפשר לשמור על התאהבות עצמית, מבלי להיתפס לנרקיסיזם ולהשתלטות האגו? הרי בקלות אפשר לגלוש לאהבה עצמית מזיקה. ומהי אהבת עצמי בריאה? השאלות היו מסקרנות מספיק, עד שהחלטתי לצאת מגדרי ולחקור את העניין לעומק.

התיישבתי על הכסא, מוחי קודח משאלות ואצבעותיי מתרגמות את שאלותיי הישר לתוך המקלדת, כשהמייל מופנה ללא פחות ולא יותר מסמבהבו, אותו תרפיסט איטלקי מפונה שבהודו, שרוצה ללמד אותי איך להתאהב בעצמי בטירוף.

השאלה הראשונה שהכתובים על הסדנא העלו בי הייתה מהי התאהבות עצמית ואיך אפשר להימנע מאהבה עצמית הגובלת באגואיזם? מה זאת אהבה עצמית בריאה?

סמבהבו: אהבה עצמית בריאה היא כאשר הגישה שלך כלפי עצמך הינה אוהבת וחומלת, שכאת משתמשת בפסיכולוגיה חיובית. אכן כך. כשאת אומרת לעצמך כל הזמן שאת נהדרת, זה משהו שבסופו של דבר מחלחל פנימה. זוהי הדרך היחידה שמלמדת אותך לאהוב את עצמך מבלי להיות תלויה באישורו של האחר.

האם אהבה/התאהבות עצמית אינה מנוגדת לכל הדתות הבודהיסטיות, שאומרות לנו לחלוק ולתת לאחר לפני שאנו נותנים לעצמנו? כיצד זה מסתדר?

סמבהבו: זו דרכן של דתות לרמות אנשים, ללמד אנשים שאהבה עצמית היא אגואיסטית ולא לגיטימית. למעשה זה בדיוק הפוך, כשאת נמצאת בדרך אוהבת וחומלת עבור עצמך, ההשפעה מתקיימת גם עבור אנשים סביבך. את מתחילה להיות יותר אוהבת והאחרים, גם הם מרוויחים מכך. כשאת מזינה את עצמך ומלאה באהבתך האישית, שניתנת במיוחד לך, כמו שרק את יודעת לתת לך, קיים צורך לשתף את האנשים סביבך באהבה הזו. מתעורר הרצון לתת לאחרים ולא משנה מאיפה הם מגיעים, מספיק שהם אנשים. זה פשוט קורה, לא משהו שתחליטי עליו, זה פשוט יהיה שם.

סמבהבו, ומה נעשה עם הציפיות? אנחנו נכנסים למערכות יחסים עם הצורך האנוכי להיות נאהבים, שיכילו אותנו. סביר להניח שהצד השני מעוניין בדיוק באותו הדבר. איך אהבה עצמית עוזרת לי כשאני באמת רוצה לקבל אהבה (ובינינו- מגיע לי). לא לצפות בכלל, זה העניין?

סמבהבו: הציפייה תמיד לוקחת אותך מחוץ לנוכחי, מחוץ לרגע הזה. את תמיד רואה את עצמך בעתיד, אף פעם לא בהווה. אהבה עצמית היא האיכות ששומרת אותך נוכחת ברגע זה, כאן ועכשיו. כדי לאהוב את עצמך, את חייבת לשמור על נוכחות. אוהבים למעשה לא פתוחים אחד אל השני, מכיוון שאנחנו מותנים בכך שמבפנים אנחנו לא מספיק טובים. כלומר אם אני נפתח לחבר או למאהב, הוא או היא יראו את החלקים הפנימיים שלי ויש חשש אמיתי, שהם ידחו אותי.

אני בעצם מלמד אותך להשתחרר מההתניות ומהצורך שהאחר יקבל אותך. כשיש לך מספיק יכולת אהבה עצמית, אין חשש או פחד לחשוף את עצמך מול האחר, מכיוון שהאהבה שהיום את דורשת מבחוץ - תבוא מבפנים. את תהיי פחות מפוחדת, מכיוון שתדעי איך להזין את עצמך.

זה נראה לי תמיד קל יותר לשנות את מערכת היחסים מאשר לשנות את עצמי. האם זו האמת?

סמבהבו: אני לא אוהב את המילה לשנות את עצמי, כי זה אומר שיש משהו לא בסדר אצלנו או שגוי ואין דבר כזה. אנחנו מצוינים כמו שאנחנו, קיימים רק דברים שאנו יכולים עוד לגלות ולראות.
בעזרת מודעות ומדיטציה. אנחנו רואים את אותם דברים שמפריעים לנו לאהוב אותנו. אז מתרחשת הטרנספורמציה. לשנות את מערכות היחסים שלנו זה למעשה לעשות שינוי בעצמנו, זה מצריך אומץ לחשוף כאבים ישנים בתוכנו ובתת-מודע.

אם אני נמצאת במערכת יחסים כרגע, האם אני צריכה לצאת ממנה כדי ללמוד לאהוב את עצמי יותר ורק אז לחזור אליה?

סמבהבו: לא, נהפוך הוא. את יכולה למצוא את האהבה האישית שלך אלייך יחד עם השותף שלך וככל שתאהבי את עצמך יותר, ככה תאהבי את שותפך יותר.

סמבהבו, הרשה לי לצטט מתוך המילים שכתבת על הפלייר: "כשכל השיפוטים כלפי עצמנו, המודעים ושאינם מודעים, מופסקים ותחושה של רוך ועדינות עצמית הולכת ונבנית, אנרגיה אדירה מתחוללת. אנו הופכים מגנטיים. נוכחים. אסירי תודה".

האם יש כזה רגע? כשכל השיפוטים מופסקים? האם זה המצב שאני רוצה להגיע אליו? או שאני רוצה שיישאר לי השיפוט לפעמים? או במילים אחרות - האם ניתן לחיות בלי שופט פנימי? הרי השופט הפנימי הזה חי איתי לא מעט שנים. הוא כבר מכיר את כל המעקפים שלי ואת דרכי המילוט, ואיך לומר הוא די מנצח אותי השדון הזה. אני תמיד מדמיינת אותו כגמד מרושע שיושב עם סיגאר ענק ומבקר ומבקר.

סמבהבו: ככל שהמודעות שלך עולה, השופט הפנימי שלך נהיה יותר ויותר מתוחכם. המטרה אינה לשחרר אותו. לעולם אין נקודה כזו. למעשה אם פגעת במישהו, את תרגישי רע יותר. ככל שאת הופכת לאדם רגיש ומודע יותר, מה שלמעשה גורם לך להרגיש רע אינו השופט הפנימי, אלא האנרגיה השלילית שאת חשה, למשל, כלפי מצב של פגיעה באחר. דרך האהבה העצמית, את תלמדי למעשה לעצור את האנרגיה השלילית המופנית כלפי עצמך, כמו גם כלפי אחרים, גם כשהשופט הפנימי שלך צודק בשיפוטו ובהערכתו. ולהיפך, כשהשופט הפנימי שלך יועמד לראשונה מזה שנים במקומו הנכון על ידייך - מקורות האהבה האישית שלך כלפיך, אלו שחסרונם מורגש לך כל כך, יתגלו חזרה. השופט הפנימי הוא הסכר המסתיר אותם ממך.

אז למעשה אפשר לומר שקיים שופט טוב או שופט רע?

סמבהבו: אין דבר כזה שופט טוב או שופט רע. זהו אחד השקרים שיש לנו על עצמנו, שאנחנו לא מספיק טובים. מה שלא טוב היא האנרגיה שנוצרת כתוצאה משיפוט עצמי כלפי עצמנו. חלק חשוב בסדנא הוא ללמוד איך לעצור את השופט הפנימי מלהשפיע על האנרגיה שלנו ועל אהבת העצמי.

האם זה לא מאוחר מדי? איך אני אלמד עכשיו, בתור מבוגרת, לאהוב את עצמי?

סמבהבו: אין גיל שבו אי אפשר ללמוד לאהוב את עצמך מחדש, במהלך הסדנא תלמדי, אם תרצי, את ההתניות שמנעו ממך כל השנים לאהוב את עצמך ואמללו אותך, ונשנה אותם.

עוד כל כך הרבה שאלות היו לי לסמבהבו ונדמה היה שכל תשובה שהוא נתן לי, רק העירה בי עוד ועוד שאלות. החלק של המילים נראה כל כך קל וברור לי, שבמעשים יש כאן תהליך לא קל לצידו. זהו אחד הנושאים המורכבים והקשים בעיני לשינוי, תפיסת עצמנו. כמו בניתוח, חותכים את החלקים הפחות טובים לנו ואפילו שהם לא טובים, זה כואב, כי זה חלק מאיתנו. המזל הוא שאחרי חיתוך בסכין המנתחים, הפצע מחלים ומגליד, וריפוי אפשרי גם לי. סמבהבו הוא מבין התרפיסטים היותר מעניינים שקיימים היום והוא מגיע מרקע של פסיכולוגיה קלאסית כמו גם מחקרית, כך שיש בו שילוב של כל הצדדים.

סמבהבו הוא תרפיסט, פסיכולוג, מורה טנטרה, מנחה קבוצות ותהליכים בפונה-הודו, איטליה, ארה"ב, יפן, לאטביה, ספרד וישראל. בעבודתו הייחודית מפגיש סמבהבו את משתתפי הסדנאות עם מהות האהבה העצמית והמהות הטנטרית ככלי לחיים.

סמבהבו חוזר ביולי לשתי סדנאות ('אמנות ההתאהבות בעצמי', 'להיות טנטרי'), תהליך אחד ('אינטנסיב') וסשנים אישיים (3 ימים מרוכזים בדרום, במרכז ובצפון).