פרשת השבוע, שלח, עוסקת באחד הכשלים הרוחניים שכמעט כל אדם נופל בהם הוצאת דיבה. שנים-עשר שליחים יוצאים לתור את ארץ כנען ובחוזרם, עשרה מהם מודיעים ברוב חוצות כי הארץ אכן זבת חלב ודבש, אך יהיה קשה לכובשה ומעבר לכך, לדעתם, זו "ארץ אוכלת יושביה". דברי השליחים הם סוג של פרשנות אישית, אך מכיוון שהם נבחרי העם, יש למילותיהם השפעה רבה. בני ישראל שומעים את הדברים, שוקעים בייאוש ומבכים את יום יציאתם ממצרים.
הוצאת דיבה, רכילות ושיחה בגנותו של האחר, הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. הבנה זו התעוררה בדעתי עת נאספתי לטרמפ בצפון הארץ בדרך לראש הנקרה. ארבעה נוסעים נוספים היו ברכב והם דנו ארוכות ועמוקות בגנותם של מספר מכרים משותפים שהיו להם. וכך התנהלה השיחה: הוזכר שמו של מכר, כל אחד מיושבי המכונית סיפר על טיב קשריו עם אותו מכר, ציין כי אינו סובל אותו ולאחר מכן החלה הילולת קילוסים בגנותו, עד כמה אותו פלוני עצל ועלוב, ובוודאי אין איש שאוהב אותו וכו' וכו'. כך דיברו אותם אנשים לגבי שבעה מכרים לפחות ובתום הנסיעה הייתה באוויר תחושת אקסטזה מוזרה של "הראנו להם".
תרגילים נגד דיבה
לצערנו, כולנו מכירים את המצבים הללו. אנחנו מרכלים על ההורים, על הילדים, על השכנים, על המכרים, וגם על אלו שאיננו מכירים כלל וכלל, על המפורסמים, על חברי הכנסת ובעצם על כל מי שאפשר לדבר עליו. כמעט תמיד יהיו אלו דברים שליליים, ואף אם יהיו דברים טובים לזקוף לזכות זה שמרכלים עליו, מייד לאחר השמעתם, נדאג לספר גם על כשליו, על מנת שאף אחד לא יחשוב שאותו אדם הוא סוג של קדוש. הנה תרגיל התבוננות פשוט: צפו בשני אנשים נפגשים, מה הם עושים? הם ישאלו זה לשלומו של זה, יחליפו מעט מילות חיבה ומייד יקפצו לבריכת הריכולים שתהיה עיקר השיח ביניהם. אם התנהגות זו נחשבת כנורמאלית, מדוע טמון בה חטא כה גדול? מדוע נענשו אותם שליחים ויחד עמם כל העם אשר דבק בייאושם? העונש היה נורא ואיום, כמעט כל אלו אשר זכו להתגלות בהר-סיני, לא יכנסו לארץ ישראל ויאלצו להמשיך לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד למותם.
כדי להבין את גודל החטא של הוצאת דיבת הארץ, נחזור שוב למציאות כיום במדינת ישראל ונבצע תרגיל התבוננות נוסף: כמה פעמים בשבוע למשל, אנחנו מדברים בגנות המקום בו אנחנו חיים? וכמה פעמים אנחנו יושבים בחברת ידידים וקרובים ומספרים איך שם, במקומות אחרים בעולם, הכל מתוקן, יפה ונעים בעוד כאן, סלחו לי, הכל מחורבן. יש שיאמרו, "מה הבעיה? זו האמת, קיבלנו מקום יפה לידיים והרסנו אותו". ובכן, הנה הבעיה: פעם, בגלל דיבורים כאלו, רבים היו קמים ועוזבים את ישראל,"'יורדים" מהארץ, ומחפשים חיים חומריים טובים יותר. היום, ה"יורדים" הם לא אלו המחפשים אחר פרנסה יותר טובה, אלא אלו המחפשים אחר רוחניות אחרת. אחרי ששמעו כל ילדותם ללא הרף על קלקולה של הדת, מוסדותיה וכמובן רוחניותה הקשה והסבוכה, מרובת המצוות. אותם צעירים יוצאי צבא, שצמאים לתיקון נפשם, מזדרזים וממהרים לחפש את גאולתם בחוץ, בהודו, בברזיל, בקוסטה-ריקה, באינדונזיה, בניו-זילנד, העיקר לא כאן, כי כאן, אמרו להם, הכל מחורבן.
חלקם הגדול של אותם צעירים בסוף חוזר לארצנו הקטנטונת, אבל הרשמים שחוו בחו"ל רק הגבירו להם את התחושה כי הם פה רק מחוסר ברירה, ואם היו יודעים קצת יותר טוב את השפה, או שהיתה להם ויזה, או עבודה בטוחה, בוודאי היו עוברים למקום אחר, וכמובן נהנים מהרוחניות, מהמקדשים, מהיכלות המדיטציה ומהחופש המובטח לכאורה בכל מקום אחר, אשר נעדר בעיניהם מארץ ישראל. זו הסכנה הגדולה ביותר בשיחה בגנותה של הארץ. גם במדבר לפני אלפי שנים, בגלל דיבת הארץ, חלשה נפשם של בני ישראל והם בקשו, התחננו ובכו לחזור למצרים, לבית עבדים, להיות מוגנים ושקטים.
תרגיל התבוננות שלישי: כל פעם שבא לכם לדבר בגנות הארץ, שתקו. צפו במילים שהייתם רוצים לומר, הקשיבו לאחרים, כיצד הם מתפתלים, מקללים ודנים את הארץ בחומרה. ולאחר שהשיחה תסתיים, חייכו וזכרו, שאם הצלחתם להתאפק ולא לגנות, יכול להיות שהצלתם עוד נפש מלהתענות ולתעות במחוזות זרים. בכל זאת, זו הארץ שקבלנו, זה המקום היחיד שהוא באמת שלנו בכל העולם, ואם לא נשים לב ונמשיך לדבר בגנות המקום הזה, אולי עוד באמת נמצא עצמנו באיזשהו מדבר. הפעם, סביר להניח, זה לא יהיה לארבעים שנה אלא להרבה יותר זמן.