חג שבועות הוא חג מתן תורה. החג בו ניתנה התורה לבני ישראל. בעיני הוא ביטוי למהות הנשית במלוא תפארתה. כדי לקבל את תורת משה, עלינו ללמוד להכיל ולקבל לתוכנו את הידע. החג מכונה "מתן תורה", אך מהותו היא בעצם הקבלה וההכלה. גם מנהגי החג: הבאת הביכורים, קריאת "מגילת רות" ומאכלי החלב מסמלים את האיכות הנשית, החוברת לעוצמה פנימית ולהזנה. זהו חגה של אימא אדמה. חג חקלאי המביע הודיה לאימא אדמה על השפע שהיא נותנת לנו: חגיגת השפע של ההמלטות בדיר וברפת, ומגוון הירקות ופרות הקיץ.
סמל השפע נעלם מנופי ארצנו
הלוטרה היא סמל הנשיות ומי שניחנה בסגולת האישה הרכה, הגמישה, זורמת, מלאת צחוק ומשחק. יונק קטן זה, בעל פרווה סמיכה וקצרה בצבע חום, גחון אפור ובהיר עם חוטם מאורך וכהה, מייצג איכות של עליזות ושל יכולת לחלוק בשפע ובהנאות החיים, ללא שיפוטיות, כעס או רגשות טינה. ללא קנאה ורגשות נקם. אם יש חיה ממנה אנו יכולים ללמוד כיצד להפוך את חיינו למלאי שמחה ואת ארצנו לארץ זבת חלב ודבש, הרי זו הלוטרה.
הלוטרות חיות בסמוך למים מתוקים. ליד נהרות. הלוטרה נעה במים בזריזות, תנועותיה אלגנטיות ומלאות חן. היא שולטת ביסוד המים (הרגש) כאקרובטית מיומנת. המים הם סמל עתיק לכוחות הריפוי, הפוריות ועוצמת היצירה הנשית. הקשר של הלוטרה למים מחבר אותה לאיכויות יצירתיות, דמיון ושמחה. משהו המזכיר שובבות של פיות. היא מזכירה לנו שהחיים מהנים הרבה יותר כשאנו נוקטים בגישה הנכונה, זוכרים לשלב הנאה בעבודה ולקחת פסקי זמן לחקירה ושעשוע.
בארץ ניתן למצוא כיום לוטרות באזור תפוצה מצומצם מקווי מים בעמק בית שאן, עמק חרוד, עמק החולה, הכינרת, רמת הגולן ובנהר הירדן. בעבר חיו לוטרות בנחלים רבים בארץ, אך כיום, כתוצאה ממצב הנחלים ומיחסן המחפיר של הרשויות למקורות המים הטבעיים, נמצאות הלוטרות בסכנת הכחדה. זהו מצב סמלי לארץ שמשקיעה את מיטב הונה במלחמה ובהיבטים המביאים לידי ביטוי את האנרגיה הגברית האגרסיבית יותר.
סמל המיניות מדוכא על ידי השלטון הגברי
עבור הילידים האמריקנים מהווה הלוטרה סמל לריפוי ולכן שקיקי הריפוי בהם נהגו המרפאים לאסוף צמחי מרפא ואביזרי ריפוי שונים, נתפרו בדרך כלל מפרוות הלוטרה. מהות הלוטרה היא זרימה. זהו מצב של חיים ללא חסימות המביאות למחלה. ההיפך מהמילה מחלה נמצא בחלימה. הלוטרה היא ביטוי להבנה שחיינו כאן הם חלום. לכל מצב תקוע, לכל טראומה יש מזור ופתרון. איכות זו בדיוק באה לידי ביטוי בסיפורן של רות ונעמי, במגילת רות. שתיהן עברו אסונות. רות שכלה את בעלה והפכה אלמנה ונעמי שכלה את בעלה ואת שני בניה. הן נותרו עריריות וללא כל רכוש. למרות זאת, הן "זרמו" עם השינוי והחליטו לחזור לארץ יהודה לבית לחם. נעמי היא זו שעודדה את רות לפתות את בועז ולהשתמש במיניותה. אותה מיניות, שבהמשך הביאה ללידת עובד, סבו של דוד המלך.
זהו עוד היבט של הלוטרה - קבלת המיניות הנשית. ללא מניפולציות וללא בושה, אלא מתוך הנאה ושימחת חיים. הפרוש הדורש מנשים דתיות להסתיר את האותנטיות שלהן מאחורי בגדים ופאות הוא דוגמא נוספת לשלטון החוק הדתי הגברי הקר והמסרס את היבטי החיים הטבעיים. נראה שהתורה נכבשה על ידי הצד הגברי ביד רמה. לא נשאר כמעט זכר להיבטים שקישרו בין חגי ישראל וטקסי טבע, המופיעים גם אצל האינדיאנים וגם בתרבויות הפגניות. עלינו לזכור שעם ישראל היה עם עובד אדמה וחגינו הם חגים חקלאיים הקשורים בלבנה המלאה ובעונות השנה. חגי הלל לאימא אדמה על פריון ושפע. כמו בכל תרבות שחיה ושגשגה מתוך ריקוד והנאה מלאה מהטבע, כך גם לנו יש את חג השבועות, חג של הכלת האור האלוהי, אור שמתגשם גם בזהב השיבולים ובקציר החיטים. ממתנותיה של אימא אדמה.
אורלי נירן יהלום (גוטגנוני) מחברת הספר "בינת הלווייתן" ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.