אני אוהבת את ישו. הוא מבחינתי ה-גבר. גם יפה גם ענוג, גם אמיץ גם רחום, גם מנהיג חזק וגם יודע להגיש את הלחי השנייה. מי לא תרצה להיות זאת שעוטפת אותו בזרועותיה כשהוא נופל מותש ופצוע מן המוקד? לפני שנים לא רבות אמרו לי שני גברים שאני הולכת עם החזק. שאי אפשר להיות איתי חלשים. פעם הרגשתי אשמה כשהם אמרו לי את זה.
החזקה והרעה
כשחשבתי על זה, עמוק עמוק הרגשתי עוד יותר גרוע; היו עולים בי זיכרונות של בני זוג קודמים קודמים, שהביעו גם הם תסכול באותו הכיוון. בקיצור, רע מאד הסיפור הזה. הם צודקים. כנראה אם הייתי עם ישו, הייתי עוזבת אותו על המוקד. איזה מן אדם אני שמסוגל לזנוח את החלש? שלא יכול לסבול חולשה? שחייב לעוף למקום אחר ברגע שזה קורה לו ולגבר שאני איתו? מזל שהתחלתי לפגוש עוד כמוני. בני האדם הנוראיים. כל אלו שהם לא ישו. לא רק נשים, גם גברים. וכיאות לקלות הבלתי נסבלת של הקיום, אליהם, לעומת אל עצמי, הרגשתי חמלה וקירבה.
עקבתי אחריהם: ראיתי שאני מבינה אותם, את המנגנונים שלהם, את הפציעות והשריטות, את השריון והמגן. חשה ממש איך הם לא רוצים להגיב ככה, אבל מוכרחים. הצלחתי לראות אצלם את היופי, את הכאב, את הפחד, את ה-'למה' שבגללו הם צריכים את המפגש עם החוזק. גברים עם נשים עוצמתיות וחזקות, נשים עם גברים חזקים ומנהיגים.
הורדות ידיים
המבט על הגברים בלבל אותי, לכן בתור התחלה התמקדתי בנשים. הבטתי מתוכן, למדתי אותי. מה קורה לי כשזה קורה? אני מוחצת אותם. אם אני מגלה שבמשחק הורדות ידיים אני מנצחת בהליכה, אני לא נשארת. למה אני בכלל חושבת שאני במשחק הורדות ידיים? למה אני חותרת לניצחון? ולמה אני הולכת? לא החולשה הרגעית הטריפה אותי, אלא הסיכוי לחולשה תמידית. אימתתי את העובדה הבסיסית: החלש לא עושה לי טוב, אין על מה להישען. זה מזעזע את הקרקע שלי, מה שמזעזע אותי.
נזכרתי במקרה שהיה: הייתי איתו, מי שהיה אז הגבר שלי. אחרי כמה שבועות שלא התראינו, פגשתי אותו והוא היה נראה רע. מוחלש, חסר עוצמה. הוא הסתפר, נראה שונה. לא אהבתי את מה שראיתי. הרגשתי רחוקה אבל הייתי איתו, הלכתי לצידו, באתי איתו. הגענו למפגש שבו ביקשו שכולנו ננקוט עמדה. אני לקחתי עמדה של עצמי שלא נגדה, אבל גם לא תמכה בשלו. יצאנו להפסקה, חזרנו מההפסקה ובערב הוא כעס מאד. למה את לא איתי, למה את לא תומכת, למה את לא מתמסרת? למה, כי אני חלש? אם אני חלש אני לא טוב בשבילך? (נכון שזה עושה רצון עכשיו לחבק אותו ואני יוצאת רע? תרגישו נוח אני מסכימה איתכם).
טוב לחיות למען החזק?
שתקתי. הרצתי את כל הרגעים שעלו לי בראש בשנה ומשהו שהיינו יחד, בהם הוא היה חלש. לא מצאתי שם תגובה אחידה שלי. כשהיה חולה, עצוב, מדוכא; כשהיה קשה לו, כשלא ידע מה לעשות - הייתי שם, איתו ולגמרי. ראיתי שכשהרגשתי שזה מצב זמני שבו הוא נמצא - לא הייתה לי בעיה, להיפך, כל הטוב שלי היה שם. מתי לא? רציתי נואשות למצוא מצבים מוגדרים, קונקרטיים שיעשו לי את החיים פשוטים: כשהוא לא נראה טוב? כשהוא מסתפר? כשהוא לא חברתי? כשהוא לא מצליח? לא מצאתי כאלה. אין לזה הגדרה קונקרטית. זה קרה לי כשהרגשתי שאני נמצאת עם הוויה חלשה, נקודה. לא שהיא במצב של חולשה, לא שיש לה חולשה מסוימת, אלא כשמצב הצבירה הכולל הוא חלש. תכלס, כשהיה נדמה לי שהגבר שאיתי, חלש במהותו, שכך יהיה תמיד, שזה לא ישתנה, שהוא מוכן לחיות מתוך פחד. בול! זה מה שהפחיד אותי. לחיות מתוך פחד.
פוחדת מהפחד
זוועה, לא? זוועה שאני מכירה יד ראשונה. הבנתי משהו באותו רגע. רק אז היה לי משהו להגיד לו. אמרתי לו שאני מוכנה לחיות איתו גם אם תשעים אחוז מהזמן הוא יפחד, אבל אני לא מוכנה לחיות מתוך פחד. כשחיים מתוך פחד, אין דבר מפחיד מזה - לחיות עם עוד אחד כזה. לא הייתי מוכנה. נהייתי אלרגית לזה, פיתחתי נוגדנים, נוגדנים רגישים עד כדי כך שהם בלבלו אותי. מרוב רגישות הם מזהים גם פחד, חולשה, מצביעים כאות אזהרה והסירנות יוצאות לדרך. רציתי משהו אחר. רציתי מישהו שיחיה מתוך חוזק פנימי לצידי. בעצם רציתי להפסיק לחיות מתוך פחד.
אני יודעת שפגעתי בו עד עמקי נשמתו, אני יודעת גם שהוא אדם חזק ולא ראיתי טוב. שהיה אז חלש, אבל הוא חי מתוך חוזק. הוא פחד, אבל הוא לא חי את חייו מתוך פחד. להיפך. למה ישו הוא הגבר האולטימטיבי בהקשר הזה? כי הוא מעולם לא חי מתוך חולשה, גם כשהיה חלש. הוא מייצג את ה-נוכחות ה-גברית. נוכחות שהייתה קיימת בגוף בתור הוכחה ברורה, כבר לפני יותר מאלפיים שנה.
המשיכה לחזק
אבל מצאתי עוד משהו. למה שלא נרצה לחיות עם החזק? למה לא בעצם? חייב להיות שם משהו שקשור לחלק הטבעי הבסיסי שלנו, משהו חייתי. זאת התחושה שליוותה אותי בבטן. למה שלא נרצה להיות עם החזק? החזק מסמל את הפוטנציאל. את מה שיש לגדול אליו. זהו מנגנון טבעי: הרצון לגדול, להתחזק, להתפתח, שנותן השראה וכוח. רק השהות לצד שכזה מרחיבה, זה עובר בדיפוזיה ואני אוהבת דברים שעוברים בדיפוזיה.
מה אם כל אחד ירצה להיות לצד החזק ממנו? מדמיינת שרשרת יחסים כמו אצל דארווין. זה לא היה נראה טוב. אם נוסיף לזה את המרכיב הנשי לעומת הגברי: הנשי הכאוטי, שצריך עוגן להסתובב סביבו והגברי ממוקד המטרה, שצריך את המעגלים הנשיים שמרחיבים ומקיימים אותו, אז לנשי מותר ולגברי אסור? בכלל הסתבכנו.
התשובה שלי נמצאת אי שם גם בין הגברי לנשי, אבל בעיקר בין החוזק הפנימי שלי לפחד שלי. ואלו יושבים ביכולת שלי לאהוב אותי, ולהסכים, שאת החיים האלו אני יכולה לחיות רק מתוכי. מתוך היכולת לקבל אותי גם בחולשה שלי גם בעוצמה שלי, גם בשיגעון וגם בחרדה. משם נבנה חוזק פנימי, עמוד אש. עמוד אש המוביל את כל המחנה: ערב רב של פחדים. אבל הם כולם הולכים אחריו. האש היא חוזק ולא פחד. חוץ מעמוד האש שלי, אני יכולה לפחד המון.
היום בבוקר קמתי עם רעד בפנים, כמו זה שהיה לי בחורף, קוראים לו פחד. ולא היה לי חשק לפחד ממנו. היה פחד, נתתי לו להיות, נשארתי אבל לא היטלטלתי. עדיין אני רוצה לחיות מתוך חוזק ושיהיה לצידי אחד שחי כך. אני עדיין רוצה את ישו של שנות האלפיים.
ענת לידרור
יוצרת, צלמת, רוקדת. עוסקת בגוף, בנשיות, גבריות. מנחה, מלווה ומתרגלת סדנאות ותהליכים בנושא עבודת גוף, תנועה, התפתחות, טנטרה, אהבה ואינטימיות.
ענת לידרור מלווה יחד עם מנחה הטנטרה סמבהבו, סדנאות טנטרה ותרפיה באשרם במדבר וסשנים אישיים ברחבי הארץ. הסדנאות הקרובות: 'אמנות ההתאהבות בעצמי', 'להיות טנטרי', 'תהליך אינטנסיב'