עוד חוזר הניגון

אז מה ההבדל בין דיבור לשירה? כאשר מספר אנשים מנסים לדבר בעת ובעונה אחת נשמע הדבר כמהומה. כאשר שניים שרים יחדיו, פתאום ישנו איחוד. מדוע זה כך? ובכן, הדיבור הוא חומר, המילים הם כמו צורות שנפגשות ופוגעות אחת בשנייה. השירה לעומת זאת, היא ברוח, ולרוח אין מימד פיזי, כך ששניים, שלושה, חמישה ואפילו עשרים יכולים לשיר יחדיו מבלי שתחווה התנגשות.

את המידע הרגיש הזה ידעו כבר משחר ההיסטוריה. בעת העתיקה אנשים היו יושבים סביב המדורה, במקדשים, בחצרות מלכים, או בקרחות יער ושרים מזמורים. הצרפתים נתנו לזה שם - 'צ?'אנ?ט', שמשמעו דיבור רתמי של מילה או מספר צלילים, אשר חזרה עליהן יוצרת בנפש ובגוף חוויה של קדושה. המוזיקה יכולה להיות פשוטה, או סבוכה, כשהעיקרון החשוב הוא שהמוזיקה תחזור על עצמה שוב ושוב, ושוב.

אחרי מאות ואולי אלפי שנים של מפגשי שירה, תהליך החילון של העולם המערבי השאיר את הצ'אנטינג בבתי הכנסיות, בעוד שאר השירים הפכו לקינות אבל, אחר-כך לשירי מחאה ובמאה העשרים כבר הייתה הפרדה ברורה בין השירה המקודשת, לשירה הפופולארית. אותו נוער מחולן של שנות השישים, השבעים ובמקרה הספציפי של ישראל, של שנות התשעים, הגיע למזרח ושם גילה את הצ'אנטינג מחדש ובגדול. שכן שם, בכל אשרם ממוצע, או במקדשי הרחוב, יושבים אנשים ושרים בשמחה משפטים סתומים שחוזרים על עצמם, ואור גדול על פניהם.

איכות הצלילים התגלתה מחדש. הגוף כתיבת תהודה מכוון אותם ללב והנפש נרגעת. הצ'אנטינג העיר ברבים קול פנימי שנשכח מזמן, ובכך הפך לאחד המאפיינים המרכזיים של חיבור בעידן הניו-אייג'. בזכותו אנשים בני דתות ואמונות, אשר נראו לכאורה מנוגדות אחת לשנייה, מצאו עצמם שרים במשותף ומתנסים יחדיו בקדושה.