פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      צלילי חליל

      המדבר, ביהדות ומחוצה לה, הוא מקום של רוחניות, כמיהה לשקט, חיפוש אחר תשובות. לקראת שבועות ובעקבות החולות הנודדים – מבט ניו אייג'י על פרשת 'במדבר'

      חג שבועות מתקרב ועמו שלל פסטיבלים, אטרקציות ומסיבות רוחניות, שחלק מהן מן הסתם יתקיימו בדרום הארץ, במדבר. אמנם עכשיו אתם מול המחשב, אבל דמיינו את השממה, את השקט, את ההקשבה שהמדבר יכול להעניק לנו. התורה כוללת ספר שלם שדן אך ורק בהרפתקאות בני ישראל במדבר ולא בכדי. אומרים שאין אדם זוכה לתורה, אלא אם כן עושה עצמו כמדבר, מפקיר את עצמו, מבטל את הישות שלו. ואכן, כמעט בכל התורות הרוחניות נתפסת השממה המדברית כמקום מוצלח להתפתחות רוחנית, מדוע?

      קסם המדבר ועוצמת השקט

      נוף הדממה מאפשר מצב של מדיטציה כפויה. אין לאן להימלט, אין לאן לברוח, אין מכשירים אלקטרונים, אין קניונים, כמעט ואין עצים, פה ושם כמה קוצים וריק מוחלט. בתוך צחיחות שכזו עולה ההבנה כי המוח שלנו עמוס ומלא במחשבות ודמיונות. פטפטת אינסופית שאינה מבקשת לה בן זוג או רע לשיחה, אלא הכול בפנים, בתוך הראש. השאלות והתשובות, התלונות, הכעס והשמחה, רודפים אחד את השני ללא הרף וללא הפסקה. ידרשו כמה ימים במדבר עד שהשקט בחוץ יתחיל לחלחל ולהשפיע, וייצור קצת שקט בפנים.

      הרוחניות המדברית מפתה ומזמינה רבים להתנסות בכוחה, אבל חשוב לדעת שזו יכולה להתפרש לשתי פנים שהן כמעט שונות בתכלית. למרות שנהוג למצוא השוואה בין הרוחניות הניו-אייג'ית העכשווית לרוחניות היהודית, התבוננות במשמעות המדבר, בשתי התורות הללו, מגלה עד כמה נבדלות השתיים אחת מהשנייה. תורות ניו-אייג'יות מזמינות את האדם לצאת למדבר כדי לשמוע את הרעש הפנימי ומשם להתחבר לשקט. האדם לדידם, כל עוד איננו מחובר לרוחניות שבו, חי במדבר, אפילו אם פיזית מקום מגוריו הוא בעיר. במדבר הרוחני אין חיבור לתכלית פנימית. במצב שכזה החיים נעים אחר טרנדים ופילוסופיות שמתחלפות כל כמה שנים. מעין תהליך מעגלי שחוזר על עצמו ללא סיפוק של ממש. רק כאשר מתגלה העולם הרוחני, מבין האדם שחייו היו עד כה כמדבר.

      פסטיבל טעימות ומסע של רוחניות

      אז מתחיל החיפוש. בתוך השממה הוא צועד ופה ושם מתגלות התנסויות. קצת יוגה, קצת מדיטציה ושוב חזרה למדבר. קצת מנטרות, טנטרות וטאי-צ'י, מסע טעימות רוחניות ללא התחייבות של ממש. בפסטיבל, יש הזדמנות להתנסות דרך סדנאות קצרות, בכולן. רק לעיתים מגיע ההחלטה – אני ביוגה, לדוגמא. בתוך המ?ד?ב??ר, היוגה התחילה ל?ד?ב??ר, משהו נגע שם בפנים ועכשיו החיים זה יוגה, יותר אין מ?ד?ב??ר. להפך, האדם מתחיל לדבר בעצמו את היוגה, ומספר לכולם שמצא את הדבר, את האמת. הפסטיבל הניו-אייג'י במדבר מציע סדנאות שבמהלכן יכול האדם לגלות את הרעש, אחר-כך את השקט, ואולי אחר-כך אפילו את הרגיעה וההרפיה. זהו מרחב ייחודי השואף להביא את האדם להבין את קיומה של רוח שקטה בנפשו ואת צימאונה של רוח זו למציאות רוחנית.

      שבטי ישראל בעת שהותם במדבר נמצאים במצב אחר לגמרי, שהרי הם כבר במציאות רוחנית. נקודת השיא של הרוחניות הניו-אייג'ית, היא נקודת המוצא, נקודת ההתחלה, של המסע במדבר, מסע שיש לו הנהגה רוחנית ברורה. ענן עשן ועמו צבא עננים מקיפים את העם. השבטים צועדים בסדר מופתי, כל אחד יודע את מקומו המדויק. באר מים מלווה אותם והמן שנופל מהשמים ממלא את כל מחסורם. תחת השגחתם של משה ואהרון, ועימם משכן הקודש, הכוהנים והלווים נוצרת סביבם חופה רוחנית של ממש. זו הזדמנות להתבוננות פנימית ארוכת-טווח. לא פסטיבל שלושה ימים לגילוי הרוח והשקט, אלא צעידה רבת שנים, בה מתנהלים חיים שלמים בתוך השקט, בתוך ודאות רוחנית, כל זאת על מנת לחזק את חוסנו הנפשי של העם.

      בעצם, אם הייתה רוצה הרוחניות הניו-אייג'ית, להציע מסע דומה במדבר, היא הייתה מוותרת על הפסטיבל. אבל הפסטיבל היום זה העיקר. נכון, ההפנינג, הסדנאות, וההופעות, משחזרים לרגע חיים שבטיים במדבר, אך מצד שני הם מייצרים מחדש רעש ועומס במקום בו אמורה להיווצר נקודה של שקט. ישנם פסטיבלים שאפילו מציעים לעבור את אותה חוויה שבטית במדבר, ללא בגדים, בעירום. יכול להיות שפסטיבל כזה משחרר את הגוף לחופש, מכל כבליו, אך לאור הכתוב כאן, ומבלי להיכנס לביקורת מוסרית, בסיטואציה כזו שקט בהכרה, פשוט לא יכול להיווצר. והרי שקט בהכרה הוא שיא החירות, הוא הסיבה הראשונית שלשמה התכנסנו כאן במדבר, כדי להיפטר מהעומס, לגלות שקט, ומתחתיו למצוא אמת פנימית שנוח לנו בפשטות וללא מאמץ להצליח להתחבר אליה.