זמן של שקט

ל"ג בעומר מאחורינו, ימי ספירת העומר הולכים ומתקצרים ואנו נשארים עם זמן של שקט, המכין אותנו לקראת שינוי של ממש בנפשנו. כחלק מתהליך זה, מגיעה השבוע ספר ויקרא לסיומו עם צמד הפרשות 'בהר-בחוקותי'. פרשות אלו מתייחסות לקדושת הארץ דרך מצוות השמיטה והיובל, שיהיו הפעם עיקר ענייננו. את השמיטה כידוע מקיימים כל שנה שביעית, ולאחר ארבעים ותשע שנה של שבעה מחזורי שמיטה, בשנת החמישים, מתקיימת שנת היובל. המועדים הללו, כפי שנראה מייד, מציעים הזדמנות עמוקה ומופלאה לתיקון הנפש.

שבע שנים הן זמן מהותי בחיים. מבחינה רוחנית-נפשית, האדם משתנה פחות או יותר כל שבע שנים. עד גיל שבע האדם עסוק בעצמו, רק אחר-כך הוא מגלה את החברים ואז בגיל ארבע-עשרה, מתגלה בן המין השני. בשבע השנים הבאות, המין יהיה חלק מאוד משמעותי בחייו. עדיין, למרות העוצמות שהיצר יכפה על הווייתו, החיים יראו בסך-הכול כהליכה פשוטה על מישור מאוזן. בגיל 21 עם המעבר לחיים הבוגרים, אותו מישור יהפוך לדרך מסובכת ופתלתלה שמסביבה הרים ועמקים. בשנים הללו הניסיונות שיעבור האדם, יחשפו בפניו פסגות של אושר, אך גם תהומות של ייאוש. הכעס על אובדן המישור הבטוח בו צעד במשך כל חייו הצעירים יתבטא במרד, בשבירת מוסכמות ובחיפוש אחר דרכי מחייה אלטרנטיביות.

החיים יחוו כטלטלה עד שבגיל 28 לערך, תתחיל לחלחל ההשלמה, ההסכמה על כך כי הנוף הנפשי בטבעו משתנה, עולה ויורד. עתה יפנה האדם להתמקדות בחיי זוגיות ומשפחה ובגיל 35, חיי המרד כבר יהיו מאחוריו. במקום זאת חיי העבודה והמשפחה יהפכו להיות פסגות האושר ועומקי הייאוש, כשהאדם יתור רק אחרי דבר אחד - כבוד. החל מגיל ארבעים ושתיים יעשו לו כבוד אך עם הגיעו לגיל 49, הוא ימצא בפני מהפך – הכבוד כבר לא יעניין אותו. במקום זאת, עתה, בפעם הראשונה הוא יבין באמת, כי משנת החמישים, החיים מתחילים להתקצר ורק מעטים יזכו לחוות שנת יובל נוספת.

מה קורה בשנת היובל עצמה? עם ישראל נדרש בשנה הזו להחזיר את הארץ, את האדמה, את העושר, החומר והעבדים לבעלות המקורית של ה'. החוק הזה מאלץ את האדם לוותר על רכושנותו ולהכיר בערבות ההדדית הקיימת בתוך עם ישראל בין אדם לחברו, כך שלא יגרמו אחד לשני חס וחלילה ניצול ועושק מתמשכים מעבר לתקופה של ארבעים ותשע שנים. ברמה הנפשית מופיע כאן רמז עבה לאדם, כי לאחר שבעה גלגולי חיים מגיעה הזדמנות, אולי אחרונה, לשינוי רוחני. כדי לקיים שינוי זה, מוצע לאדם לוותר על כל אשר השיג בחייו, ולבחון את מצבו הרוחני, כשידיו ריקות מכל אשר הרוויח וצבר בעברו.

גם הדתות ההודיות מדגישות את גיל חמישים. ההודים אינם מסתפקים בהתבוננות מחשבתית על החיים שהיו עד כה, אלא מעודדים את אלו הרוצים בשינוי רוחני של ממש, להשתחרר באמת ולעזוב את כל אשר כובל אותם - המשפחה, האדמה, חשבון הבנק והמקצוע. אז יכול המחפש הרוחני לעבור ולהתבודד באחד היערות ולעסוק במדיטציה, עד שיגלה את מהותו האמיתית. בגילויה של מהות זו יתחוור לו כי אותן פסגות ועמקים אשר דימה סביבו כל ימי חייו, היו למעשה פרי דמיונותיו ותשוקותיו בעוד עתה, כשאין הוא קשור לכבלי חייו, יכול הוא להיזכר כי מעולם לא עזב את המישור הבטוח של ילדותו. מי שהגיע למצב תודעתי שכזה, על פי ההודים, מוכן למעשה לשלב האחרון בחיים – לזקנה ולמוות.

ביהדות לעומת זאת, שנת היובל איננה כוללת את נטישת המשפחה ויציאה להתבודדות, אלא מטרתה להזכיר לאדם כי עליו לבדוק בציציותיו, האם הוא חופשי מבחינה רוחנית, כשהחומרניות איננה שם לסמא את עיניו ולבלבל אותו. אם יש באדם אמונת אמת, אז גם ללא חומר רוחו תישאר שלווה. אם אכן יהיה כך, יתברר כי עוצמתו הרוחנית היא אמיתית. במקביל, פסגות האושר ותהומות הייאוש לא ייעלמו מחייו, אך יתברר מקורם כחלק מרוצנו של הבורא. בעוד שבמזרח נעלמות פסגות ההרים לתוך מישור דומם, ביהדות, הגילוי של שנת השמיטה, רק מעצים את הרצון לעלות לפסגת ההר ואם אפשר, עדיף שיהיה זה הר-סיני.