המחשבה תלויה בזמן, כך לפחות טוענות הפילוסופיות ההודיות. גם ההכרה, המוח והתודעה, כולם פועלים בתוך מסגרת הזמן. הכיצד? המחשבה מורכבת מזיכרונות המשויכים לעבר, תכנונים הנוגעים לגבי העתיד וחוויות מיידיות הנקשרות להווה. מכיוון שחוץ מההווה, העבר והעתיד הם למעשה דמיונות על דברים שהיו ודברים שיהיו, להתנתק משניהם משמעו לחיות אך ורק בהווה - מה שנחשב לשלב הבסיסי והחשוב בתרגול המדיטציה. במצב זה, כך מובטח, יחווה האדם תחושות נועם ואושר קוסמיות. בשלב הבא, תיפסק חווית ההווה עבור מתרגל המדיטציה והנ"ל ימצא את עצמו מעבר לזמנים, ולפיכך גם מחוץ לכל חווית מציאות. שם, כך מובטח, תחושת העונג תהיה אינסופית ונצחית כמובן, מכיוון שבעצם לא תהיה כל משמעות לזמן.
ההגיון של לוח הזמנים היהודי
גן העדן ההודי, הגאולה ההודית אם כן, היא מעין התקיימות מחוץ לזמן. לעומת זאת, פרשת השבוע שלנו 'אמור', דווקא כן מתייחסת לזמן, לדבקות בו, לחשיבותו ואף ליותר מכך - לקדושתו. הפרשה עוסקת אומנם גם בדיני הטהרה של הכוהנים המשרתים בבית המקדש, באיסורי קורבנות למיניהם ואפילו בדיני אדם שהכה את חברו ואדם שהכה את בהמתו. אך לעניינו, עיקר חשיבותה הוא בפירוט מועדי ישראל והמצוות שיוחדו לכל מועד ומועד.
דווקא מתוך ההתנגדות ההודית למושג הזמן, ניתן להבין מדוע ישנה חשיבות לקידוש הזמנים. הזמן יוצר את התודעה ומה יותר חשוב לנו מהתודעה שלנו? הרי היא מניעה אותנו, שומרת ומגינה עלינו, משמשת אותנו בחיי היומיום, וכי מדוע שנרצה להיפטר ממנה? בוודאי ישנם כאלו החושבים, "נכון, התודעה חשובה, אבל מדוע חשובים החגים והמועדים?". ובכן, החגים והמועדים הנראים לנו כמובנים מאליו, ואולי לעיתים אף כעול וכמיותרים, הם בעצם אלו אשר מאפשרים את קיומה של תודעתנו.
מקורו של הסדר הקוסמי
אם נחזור מבחינה ארכיאולוגית בזמן, נגלה כי פעם בשחר ההיסטוריה של האדם, כמעט ולא נתקיימו מושגי הזמנים כמו שאנו מכירים היום. תהליך חלוקת הזמן לשבוע, לחודש ולשנה, וכמובן חלוקת היום לשעות, דקות ושניות, טמן בחובו שינוי תודעתי, שחייב הצמדות למועדים קבועים המתייחסים לעונות השנה, למאפייניהם הייחודיים של כל תקופה ותקופה, למצב הירח ולאופן תנועתו של כדור הארץ. לכן בפרשת 'אמור' נזכרים שבעה מועדים חשובים, הנפרשים לאורך השנה כולה: הימים הראשון והשביעי של חג המצות, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, היום הראשון של סוכות ושמיני עצרת. אלו מקבילים כמובן לשבעת ימי השבוע ולשבעה ימי הבריאה. ההקבלות הללו מדגישות את חשיבות חלוקת הזמן הבסיסית לשבעה ימים, החוזרים שוב ושוב מאז ימיו של עם ישראל במדבר.
באופן עובדתי, מנהג שבעת הימים אומץ על-ידי כל אומות ועמי העולם. גם בתוך לוח השנה הנוצרי-אזרחי נמשכת השמירה הקפדנית על שבעה ימים. גם המוסלמים, גם ההינדים ואפילו היפנים נוהגים לציין את קיומו של היום השביעי כיום נבדל במידת מה משאר ימי השבוע. כלומר, "מידת הזמן" היהודית, אומצה בצורה כל כך מוחלטת עד שכיום, חלוקת הזמן נראית לנו מובנת מאליה כל כך, שאפילו אין צורך לעמוד על טיבה ומקורה.
הקשר בין פונקציונליות לקדושה
עדיין ישנם כאלו המתעקשים ואומרים "בסדר, שבעה ימים יש לשבוע, מדובר בעניין פונקציונאלי, חיובי, בזכות זה יכולים להתקיים ימי מסחר, מי שרוצה יכול לנוח בשבת, האחרים יכולים לצאת לבלות, מה ההתעקשות על המועדים הללו?". ובכן, מכיוון שעל-פי היהדות החלוקה לשבעת ימים הייתה פרי יצירתו של האל, אזי קיומם של החגים, המועדים והשבתות, בא לאפשר לנו להיכנס לזמן לא רק כמימד קיומי-שימושי, אלא כמימד בו מצויה קדושה. הפסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, כולם הזדמנויות שנתנו לנו לחוות את הקדושה המגולמת בזמן.
זה לא דבר פשוט לשמור על הקדושה הזו. לשם כך נוצרו חוקים רבים כל כך, אשר נועדו לשמר את הזמנים במתכונת שבה התהוו מראשיתם. לפיכך אם נתבונן לדוגמא בספירת העומר המתקיימת בימים אלו, ברור שספירה זו חייבת להיות מדויקת, ללא שגיאה או טעות. כל מתפלל מחויב לספור בעצמו את העומר ויחדיו הופכים המתפללים לקבוצה המשמרת תקופה בזמן, שבלעדיה חלק חשוב ומהותי בתודעה לא יוכל להמשיך להתקיים. אך העומר איננו אנקדוטה ייחודית, שכן יש לנו את השבת. אי אפשר אפילו לדמיין מה היה קורה אם עם ישראל, אשר ניתנו לו הזמנים והאחריות עליהם, היה שוכח ולו פעם אחת לקיים את השבת כזמנה וכהלכתה. הדבר היה עלול להשפיע לא רק על ההכרה היהודית, אלא על הכרתם ותודעתם של כל אומות העולם מכיוון שגם תפיסת הזמן אצלם, כאמור מבוססת על אותם שבעה ימים.
מטיילים שחוזרים מהודו נוהגים לספר: "היינו על החוף, אחרי כמה ימים לא ידענו מה התאריך, מה השעה, אם יש חג או שבת, הזמן ממש נעצר מלכת, תענוג". אותו תענוג של עצירת הזמן, מתבסס, איך לא, על כך שכל העולם מסביב ממשיך לדאוג לשימור הזמן ועמו שימור התודעה האנושית. אם כולם היו מוותרים על מושג הזמן, מעבר לאובדן הקדושה הצפון בו, היה נוצר לנו בעולם, קרוב לוודאי, תוהו ובוהו שלא ידענו כמותו.