מיוחדת במינה

בפרשות השבוע 'אחרי-מות וקדושים', מועלים שני נושאים מרכזיים: האחד הוא הלכות יום הכיפורים והשני רשימת מצוות הכוללת, בין השאר, את החובה לשמור שבת, את האיסור על עבודה זרה ועוד מצוות המתייחסות למוסר בין בני אדם. אך ענייננו הפעם הוא דווקא בקובץ החוקים השלישי, אשר מצוי בקטע המעבר בין שתי הפרשיות ועוסק באיסורי מיניות. הקובץ הזה כולל את האיסור על גילוי עריות, האיסור על משכב נידה, האיסור על יחסים עם אישה נשואה, איסור על משכב זכר ואיסור על משכב בהמה. חלק מהחוקים הללו מעוררים כידוע לא מעט מחלוקת בארצנו, בעיקר בין חילוניים ודתיים. אך הפעם נבחן אותם מפרספקטיבה אחרת וננסה בעזרתם להבין מדוע ישנם כל כך הרבה מסרים סותרים בנוגע למיניות, בנתיב הרוחני?

לא רק היהדות, למעשה כל תורה רוחנית נאלצת להידרש ולהיענות לשאלות הנוגעות לענייני מיניות. רוב התורות הקלאסיות מציעות דווקא אידיאל של פרישות. הבודהיזם מצביע על נזירות כדרך האידיאלית לגילוי נפש הבודהה. ביוגה, באופן דומה, נדרש המתרגל לפרוש מחיי המשפחה ולהתבודד ביער או במערה בהימלאיה. אפילו בנצרות, למרות שחיי משפחה מותרים, מודגש כי על מנת להגיע לדרגת קדושה כלשהי, עדיף לפרוש מכל קרבה מינית ולהמשיך לקיים חיים דתיים בתוך מנזר.

לעומת זאת, מתופעות מודרניות של כתות, דתות ואשראמים "רוחניים" למיניהם, מגיעות עדויות על עידוד מתירנות מינית ולעיתים אף התרת כל רסן בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למורים, הכול באמתלא רוחנית, כחלק מהדרך לגילוי העצמי ושחרור חסמים.

קבוצה שלישית, הנוקטת עמדה בלתי ברורה בנושא המין, היא כמובן החברה החילונית. כאן אפשר למצוא במקביל תורות מוסר לצדם של פרסומים ארוטיים והתמכרות לפורנוגרפיה על כל סוגיה. החילוניים יכולים לטעון כי אינם נשענים על סמכות רוחנית כלשהי, אך ברור לכל בר דעת כי התנהלות סותרת שכזו משפיעה בוודאי גם על עניינים שבנפש.

מהו מקורה של ההתעקשות הזו לקשר בין מין לקדושה? מדוע לא ניתן להתקדש ולהשאיר את כל ענייני המיטה להחלטתו הפרטית של כל אדם, לפי שיקוליו ונטיותיו האישיות? מסתבר שלא רק ביהדות, אלא גם בתורות אחרות, נתפסת מיניות ללא קדושה כשקולה לדרך בה בהמות ושאר בעלי החיים מתרבים. מתוך אותה ראיה שהאדם הוא מעבר למציאות בהמית, עליו להפוך גם את מעשיו הנראים כבהמיים, למקודשים. בהקשר זה נכללים גם האכילה, הנשימה והתנועה המתקיימים גם אצל החיות וגם בקרב בני האדם. לכן דרשו התורות הרוחניות לקדשם, על-מנת להבדיל בין האדם לבהמה. כאשר המין הופך לקודש, אז התנהגותו הבהמית של האדם בנקודה הכי גסה שלה הופכת למקודשת.

השאלה העולה מייד היא מהו תחום הפעולה בו המיניות נשארת מקודשת? בפרשת 'אחרי-מות' פירוט האיסורים הינו רחב ואינו משאיר כמעט ספק. למשל, המושג 'גילוי עריות' כולל את האב, האם, הבן, הבת, אחות ואח, אשת האב החורגת, בת אשתו, נכדה, חמות, אם חמות, אם חמיו, דודה, סבתא, נינה, אשת הבן, אשת האח, אחות אשתו, ובנוסף לכל אלו, גם יחסי מין בין אישה נשואה ובין מי שאינו בעלה, נחשבים כגילוי עריות. היהודי לא נדרש לפרישות חס וחלילה, אך ענייני המיטה מותרים אך ורק בין הבעל והאישה בלבד. בתורות המזרחיות הסגפנות היא למעשה הימנעות מוחלטת מיחסי מין ולכן אין צורך בפירוט שכזה. במקום זאת, ישנן התייחסויות לגבי מה לעשות עם עודף האנרגיה המצטברת בגוף. ביוגה למשל נאמר שמתרגל בכיר יכול "לשאוב" בחזרה זרע שנפלט בשוגג ובטנטרה מבטיחים קדושה דווקא למי שיעיז ויצליח לשמור את האקסטאזה בפנים.

ייחודה של התורה אם כן הוא בפרטנות החוקתית שהיא מציעה, אפילו בהקשרים המיניים. גם אם חלק מהחוקים הללו נתפסים בחברה של ימינו כשנויים במחלוקת, עצם כוונתם לכסות תחומים רבים כל-כך של מגע מיני במסגרת המשפחתית והחברתית, מדגיש עד כמה היה חשוב לשמר את המיניות בתחום הקדושה, ולא לאפשר מצבים של בלבול בקישור בין קדושה למיניות.

אם כך - בתורות הרוחניות הקלאסיות המסרים בנוגע למיניות אינם סותרים, אלא משמרים בכל דרך את האידיאלים הייחודים לה. אבל כשהתורות הללו נפגשות עם תופעות רוחניות מודרניות, אז עולה הסתירה. הרצון ליצור מצב של חופש ומתירנות תחת אמתלא רוחנית, מאפשר כיסוי לכל מיני וסוגי יחסי מיניות, אך אלו יוצרים בד בבד מסרים סותרים, אשר כמעט תמיד מובילים את הפעילות מקדושה למעשים מגונים, תקיפות מיניות והאשמות פליליות בעיקר נגד מורים רוחניים. לאור פרשת השבוע ניתן להבין כי מאז ומתמיד היו לבני האדם תהיות בין הקדושה למיניות. גם התורות המזרחיות וגם היהדות ניסו לתחם את העניין. בין פרישות למתירנות, למרות החוקים הרבים, נראה כי כוונת היהדות הייתה בכל זאת, למצוא איזושהי דרך באמצע.