לגעת ברוח

יום יום אני רואה אותה בדרך לעבודתה. ילדה שקטה עם עיניים כחולות, מבט שקט ועמוק כזה שמזמין שיחה וכזאת שעלולה להימשך ימים שלמים. היא סיקרנה אותי מההתחלה. הניגודים שבה הם שעוררו בי עניין - סגורה ופתוחה באותה עת. רוצה להתבטא ונבלמת על ידי ההגיון. אחר כך גיליתי שהיא מטפלת במגע. רציתי להבין יותר.

זאת הפעם הראשונה שהיא מתראיינת. יושבת מולי נבוכה ובאומץ לב מגוללת בפני את סיפור חייה הלא שגרתי. העובדה שהיא בחרה להתראיין, מתוך תחושת נינוחות ובטחון עימי, מחמיאה לי מאוד. יהלי, זהו שמה היהודי, יהודיה מזה כשנתיים, אבל בנשמה מאז ומתמיד הייתה אחת מאיתנו. במקור היא נולדה ערבייה מוסלמית.

כילדה סגורה שלא הרגישה אף פעם שייכת לתרבות הערבית, פיתחה יהלי עולם משל עצמה: "כשכולם שיחקו בבובות אני ציירתי, כשכולם שרו, אני רקדתי. כנראה שתחושת הדיכוי היתה כה עזה שרק באמצעות הריקוד חוויתי שחרור רגשי, שם גיליתי את החופש". כלי הישרדותי נוסף היה הציור. הוא נתן ביטוי לפנטזיות שהיו בראשה, העניק להם צורה, צבע אותם בצבעים ובכך מהל את תחושת הסגירות.

מה רואים בציורים שלך?
"תמיד ציירתי חיים חופשיים שמעודדים אינטימיות, ליברלים, כאלה שאני באמת יכולה לבטא בהם את מה שאני מרגישה". לא ראיתי את הציורים, אבל ניסיתי לדלות עליהם פרטים. הבנתי שיש נוכחות לאנשים בציורים שלה וגם למגע, שהם מצויירים במגוון רב של צבעים. בתור ילדה הציורים לא שקפו את עתידה הנראה לעין ובטח לא את חייה בהווה, אבל כנראה שלנשמה יש דרך משל עצמה.

תהיתי מה עובר על משפחה שיודעת שילדה הוא ילד בודד, שמרגיש לא שייך. איך הם מגיבים לזה? "רגישות ואינטימיות לא היו חלק מהבית שלי, הייתה בבית אטימות מוחלטת", אומרת יהלי, וככל שאני נוברת פנימה, אני מבינה שבבית הזה לא בדיוק שאלו אותה אם היא הכינה שיעורים, אם היא מרגישה בסדר, אם הכל תקין בבית ספר. ואגב לא הכל היה תקין – כי הבדידות שחוותה בבית והסגירות שפיתחה בעקבותיה, השתקפו גם ביחסיה החברתיים בבית הספר. הבנתי שהיחסים שם, אם אפשר בכלל לקרוא לזה יחסים, היו מעיין התנהלות שוטפת ברמה הכי שטחית בין אדם לאדם. חוסר היחס, לדבריה, עודד אותה לצאת מהדלת ולהשאיר את התרבות הקרה הזאת מאחוריה.

הדרך החוצה היתה מלווה בעוד עניין. בגיל 13 וחצי חוותה יהלי הטרדה מינית מצד אחד מחבריה הקרובים. המקרה, שהותיר בה טראומה, הוביל אותה לנסיון נוסף לשתף את משפחתה במה שעובר עליה. לאכזבתה נענתה שוב בהתעלמות מוחלטת מצידם. חוסר התגובה מצידם גמל בליבה החלטה פנימית לשאוף ולצאת כמה שיותר מהר ויותר רחוק מההוויה ההרסנית שהיא חיה בה עד כה.

בגיל 19 התירו לה הוריה לעבוד למחייתה. יהלי עמלה בעבודות ניקיון ובשאר עבודות מזדמנות, עשתה הכל בשביל פיסת עצמאות אישית. את הכסף שהרוויחה תיעלה יהלי להתפתחות העצמי, כשהכיוון היה, למן הרגע הראשון, תרפיית המגע. "מתוך החסך העמוק והצורך הברור שלי באינטימיות, פניתי לתחום שבו מותר לי לבטא ולעשות את הדבר שאני כל כך אוהבת – לתת". בתקופת לימודיה כסטודנטית לרפואה אלטרנטיבית, החלה יהלי לעבוד כמטפלת מתמחה, זאת במקביל לעבודות הניקיון ההכרחיות על מנת לפרנס אותה בתקופת הלימודים. היה קשה, היא מתוודה, אך עם הזמן נעשה יותר קל.

כשסיימה את לימודיה, התעורר בה להתחלה חדשה במקום חדש - צורך שאותו מילאה העיר הגדולה, התוססת והססגונית. יהלי שהתגוררה בתל אביב עם שותפה מסורתית לדירה, מצאה את עצמה יותר ויותר מתעניינת בטקסים הדתיים, מתבוננת בהדלקת נרות, נשאבת אל תוך עולמה הקסום של הדת היהודית. כאחת שחיפשה שורשים, האימוץ לחיק הדת היהודית נראה לה טבעי ומתבקש. "זה כמו שבמשך שנים את אוכלת מאכלים ואין שום הבדל בטעמים בין אחד למשנהו", היא אומרת, עיניה זוהרות וכולה קורנת, "ופתאום ישנו טעם שונה לכל מאכל". כך גם החיים של יהלי קבלו טעם וצבע, ובעיקר משמעות. "סוף סוף משהו ריגש אותי. בדת היהודית אפשר לומר שגיליתי את תמצית החיים".

במהלך מגוריה בתל-אביב הכירה את מי שאמור להיות בעלה בעתיד, אותו בן זוג שמלווה אותה בתהליך הגיור מתחילתו. לילה אחד, מספרת יהלי, הקיצה מחלום בו כוסתה כולה בשלג לבן. בבעתה בקשה מבן זוגה שייקח אותה לבית החולים. בן זוגה - קשוב ומסור – לקח אותה לחדר מיון, אך היא שוחררה לביתה תוך זמן קצר מאוד בעקבות אבחון שקבע שהכל תקין. בתוך פחות מיממה, הדרדר מצבה של יהלי לכדי גסיסה: "אני זוכרת את עצמי במיטת האמבולנס מתפללת ואומרת 'בשלום אשוב ואישן ואתה ה' לבטח תשיבני'", כך אמרה ואיבדה את הכרתה.

כשפקחה את עיניה, נאמר לה כי מזה שלושה שבועות הייתה מחוסרת הכרה בעקבות קריסת מערכות, שנגרמה בעקבות דלקת קרום המוח. רופאיה ציינו בפניה כי מלבד אנטיביוטיקה, הם לא הזינו אותה בשום תרופה אחרת מהפחד לאבדה. יהלי, שהתאוששה בריאה ומתפקדת במאת האחוזים, הדהימה אותם. לדברי הרופאים, מאירוע קליני כזה על פי רוב קמים עם מום באחד החושים. לא הייתה להם דרך אחרת לכנות זאת אחרת מלבד– נס.

"מהרגע שפקחתי את עיני", אומרת יהלי, "רצוני הראשון היה לרקוד. זה כבר הרגיע אותי כי ריקוד הוא החיים עבורי". לאחר האירוע רצו הוריה של יהלי להאמין כי תשוב הביתה. הם מצידם הבטיחו להניח לה לחיות את חייה כפי שהיא בוחרת. אבל יהלי כבר הייתה רחוקה מאוד מכפר של ילדותה ומאוד נחושה ברצונה למצות את ההזדמנות שהחיים העניקו לה בשנית. באותו הרגע נתקבלה בתוכה ההחלטה להתחיל את תהליך הגיור, תהליך שלדבריה ארך כשנה וחצי, עם המון קשיים בדרך. "זה לא יאומן כמה תמיכה אתה מקבל מהיקום, כשאתה הולך במאת האחוזים עם משהו שאתה שלם עימו", היא מספרת. תמיכה חברתית, תמיכה מבן הזוג ומשפחה מאמצת הן המתנות שנפלו באמתחתה בלכתה במסלול הגורלי הזה, עד למבחן הגיור המיוחל. נכון, היא מודה בגעגועים העזים שתוקפים אותה לשורשים מהם באה ומכאיבות לה המחשבות שמשפחתה כבר לא תהיה שותפה בחלק ניכר מחייה. "אבל זה מינורי לעומת תחושת הסיפוק עימה אני חיה".

היום יהלי מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ומי שעתיד להיות בעלה בשנה הקרובה. היא עוסקת בטיפול במגע במשרה מלאה ב"סיילו ספא" בתל-אביב, כשמארז המיומנויות שלה כולל בין היתר: רפלקסולוגיה, טיפול באבנים חמות ושיאצו. תרפיית המגע היא התחום בו היא מתכוונת להמשיך ולצמוח: "אני לא רואה את עצמי מפסיקה לגעת באנשים, אני צינור וזוהי שליחות – לשם כך באתי לעולם".