פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בלוז לחופש

      האם ישראלים באמת מסוגלים לוותר על התשוקות ולהשתחרר מן הסבל? הרהורים על הבודהה, יום העצמאות וגלעד שליט

      כל שנה אנו עוסקים שוב ושוב בשאלה מהי העצמאות, מהו החופש האולטימטיבי? בד בבד אנחנו עוסקים גם בכאב, בשכול, במלחמות ובצער. הפעם אני מבקש להתבונן ברעיונות הללו דרך משקפיים בודהיסטיות, מתוך רצון לשאול: האם דרך התבוננותו של הבודהה בנוגע לחיים יכולה להיות רלוונטית עבורנו, הישראלים?

      מלחמת השחרור הפנימית לפי הבודהיזם

      גם בבודהיזם יש מלחמת שחרור. המלחמה הזו לא החלה ב-1948 ואפילו איננה קשורה לעובדה שחלק גדול מהעם הבודהיסטי הוגלה מטיבט להודו. מלחמת השחרור הבודהיסטית היא מלחמה שבנפש, מלחמה פנימית שמטרתה להשתחרר מסבל קיומי המצוי על-פי הבודהיסטים בכל דבר ודבר: בלידה, בבגרות ובזקנה, במחלה ובצער. הסבל נמצא בדברים גדולים, כמו פרידה מאדם אהוב, וגם בדברים קטנים, כמו כעס ועצבים על תכנוני יומיום שאינם יוצאים לפועל. כל פעם שאנחנו נפרדים מדבר מסוים שהיה אמור לענג אותנו או נאלצים לוותר עליו, התוצאה המיידית תהיה סבל.

      לפי הבודהה הסבל מצוי סביבנו תמיד, מכיוון שבכל רגע אנחנו עלולים לאבד את מה ששייך לנו. אבל, אין הדבר אומר שעלינו להיות פסימיים, להיפך. עלינו לשבת במדיטציה כלשהי ולאט-לאט, משהו בתוכנו יבין שמקור הסבל הוא למעשה ברצון שכל מה ששייך לנו, לעולם לא ייעלם או יתקלקל. אנחנו רוצים לחיות לנצח אבל עלינו למות, אנחנו רוצים לחיות ללא מחלות, אבל הן תוקפות אותנו כל הזמן, אנחנו רוצים שבני הזוג לעולם לא יעזבו אותנו ובכל זאת זה קורה.

      אף על פי-כן, מבטיחים הבודהיסטים, אפשר לנצח במלחמת השחרור. כל אדם יכול להפוך למעין בודהה, משוחרר מהסבל, ביודעו כי התשוקות הם רק סוג של הרגל. ואם נתבונן בו מספיק, ההרגל ינשור, אולי אפילו יעלם ותמיד נהיה מסופקים ואולי אפילו מאושרים בכל רגע בחיינו, ללא קשר לדברים שאבדנו או הרווחנו.

      האם גם הישראלים יכולים להשתחרר מסבל?

      למרות הפופולאריות ההולכת וגואה של הבודהיזם בכל מדינות העולם ואף בישראל, חייב אני להעלות שאלה, בנוגע לרלוונטיות של התורה הזו עבורנו הישראלים. האם גם אנחנו ראויים להשתחרר? האם גם אנחנו יכולים לא לחוש סבל אף פעם? האם גם אנחנו יכולים לחוות עצמאות מוחלטת?

      התשובה נמצאת בתוך המילה 'ישראלים' או אם תרצו 'יהודים', בכל מקרה אנחנו אחד לשני קשורים. אחד מהתיאורים הקבליים מדמה אותנו, את העם, לגוף אחד. כאשר מישהו מאיתנו בסכנה ברורה ומיידית, כל אחד מאיתנו חש כאב. לפיכך קשה ולמעשה אף אי-אפשר לומר היום "עצמאות ושחרור" מבלי לחשוב על האדם היקר, הכלוא והשבוי, החייל החטוף גלעד שליט. גם אם נחליט שכולנו נזירים, נגור בהימלאיה ונתרגל מדיטציה, עדיין השבוי יהיה חי בתוכנו. גם אם נעבור לאלסקה, ונדוג דגי טונה בקרח, משהו יציק לנו שם בנימי הנשמה ונדע כי השחרור שלנו, הפיזי והרוחני עדיין איננו שלם.

      הבודהיסטים אינם רואים עצמם כגוף אחד, כמכלול שלם. גם לא הסינים, גם הצרפתים והאיטלקים לא. יכול להיות שזהו ייחוד השמור רק לנו. ובתוך הייחוד הזה, מלחמת השחרור הפנימית שלנו, הישראלים, לא תהיה שלמה, עד שגלעד שליט ישוחרר משביו. רק אחר-כך, אולי, נוכל לשבת באמת ובתמים בשקט למדיטציה פנימית שכזו. ועד אז, יום העצמאות עבורי, הוא יום זיכרון לכך שלמרות כל הרצון הטוב והאהבה לניו-אייג', עניי ארצי קודמים, או יותר נכון, אני לא יכול בלעדיהם. אני צריך את כולם כאן איתי, חופשיים. העצמאות שלי אינה שלמה בלעדיהם. רק לאחר מכן אמצא פנאי אמיתי לשבת ולבחון האם יש בתורתו של הבודהה מידה מסוימת של אמת עבורי.