בודהה מהפרוורים

האדם המודרני הוא תופעה חדשה מאוד. לא ניתן לעשות שימוש בשיטות מסורתיות כפי שהן, משום שהאדם המודרני לא התקיים בעבר, ועל כן השיטות הפכו ללא רלוונטיות. לדוגמה, גוף האדם השתנה מאוד. האווירה כולה היא מלאכותית כיום: האוויר, המים, החברה ותנאי המחיה. דבר אינו טבעי עוד. שיטות מסורתיות אפילו מזיקות כיום. יהא עליהן להשתנות על פי המודרנה הקיימת.

בנוסף – איכות המחשבה השתנתה בבסיסה גם כן. בימיו של פטנג'אלי (הפרשן הידוע של היוגה) מרכז האישיות לא היה בראש האדם, כי אם בליבו. קודם לכן, לא הייתה אפילו בלב, היא מוקמה נמוך יתר, בסמוך לטבור. כעת, המרכז הוא בראש. זוהי הסיבה שבגללה טכניקות כמו אלו של קרישנמורטי זוכות למשיכה. לא דרושה שיטה או טכניקה, כי אם הבנה. אולם, אם ההבנה היא רק מילולית בלבד, רק אינטלקטואלית, דבר לא משתנה או מועבר קדימה.

אני עושה שימוש בשיטות כאוטיות ולא בשיטות סיסטמתיות, משום ששיטה כאוטית היא שימושית מאוד בדחיפת המרכז מהראש כלפי מטה. המרכז אינו יכול להידחף על ידי שיטה סיסטמתית כלשהי, כיוון שסיסטמה היא פעולה מחשבתית. בשיטה כאוטית, המחשבה אינה נדרשת. השיטה היא כה כאוטית, עד שהמרכז נדחף אוטומטית מהמוח אל הלב. אם תשתמשו בשיטת המדיטציה הדינאמית בתקיפות ובאופן לא שיטתי, יעבור המרכז שלכם אל הלב. אז יתרחש קתרזיס.

יש צורך בקתרזיס משום שלבכם מדוכא כל כך על ידי המוח. מוחכם השתלט באופן נרחב כל כך על קיומכם, עד למצב שבו הוא שולט בכם. אין מקום ללב וכך כמיהות הלב מודחקות. לעולם לא צחקתם מכל הלב, לעולם לא חייתם מכל הלב, לעולם לא עשיתם דבר מכל הלב. המוח תמיד נכנס לפעולה על מנת להפעיל שיטתיות ואילו הלב מדוכא.

קתרזיס דרוש על מנת להסיר את העול מהלב, להשליך את כל שהודחק ולפתוח את הלב. אם הלב הופך קל ונטול עול, אזי מרכז ההכרה נדחף נמוך יותר ומגיע לטבור. הטבור הוא מקור החיות, זרע המקור שממנו מגיע כל היתר – הגוף, המחשבה וכל השאר.

אני עושה שימוש רב בשיטה הכאוטית. מתודולוגיה שיטתית לא תעזור לנו כעת, משום שהראש ישתמש בה ככלי משלו. גם שירת בהג'אן לא תסייע, משום שהעול על הלב הוא כה כבד שאינו יכול לפרוח לשירה אמיתית. על ההכרה להידחף מטה אל תוך המקור, אל השורשים. רק אז תהיה אפשרות לטרנספורמציה. אני עושה שימוש בשיטות כאוטיות על מנת לדחוף את ההכרה למטה מהראש.

כאשר אתם בתוהו ובוהו, המוח פוסק מלפעול. לדוגמה, אם אתם נוהגים ברכב ומישהו לפתע רץ למולכם, אתם מגיבים באופן כה פתאומי, שאין סיכוי שזוהי תגובת המוח. הראש דורש זמן, הוא חושב על מה לעשות ומה לא לעשות. על כן, בכל פעם שקיימת אפשרות לתאונה ואתם לוחצים על הבלם, אתם חווים תחושה ליד הטבור, כאילו שהייתה זו הבטן שלכם שהגיבה. ההכרה שלכם נדחקת מטה אל הטבור בגלל התאונה. אם ניתן היה לחשב את התאונה מבעוד מועד, הראש יכול היה להתמודד עימה, אך כאשר אתם בתאונה, דבר לא ידוע קורה. אז אתם מרגישים שההכרה שלכם עברה לטבור.

אם תשאלו נזיר זן "מאיפה אתה חושב?", הוא יניח את ידיו על בטנו. כאשר אנשי המערב פגשו לראשונה נזירים יפניים, הם לא יכלו להבין! כיצד אתם יכולים לחשוב מהבטן? אבל תשובת הזן היא מלאת משמעות. ההכרה יכולה לעשות שימוש בכל המרכז של הגוף, והמרכז הקרוב ביותר למקור המקורי הוא הטבור. המוח הוא הרחוק ביותר מהמקור המקורי, כך שאם אנרגיית החיים נעה החוצה, מרכז ההכרה יהיה המוח. אם אנרגיית החיים נעה פנימה, אז הטבור הופך בסופו של דבר למרכז.

אין די בלדעת מה נכון, יש להפוך את השורשים, אחרת לא תשתנו. כשאדם יודע מה נכון, אבל לא מסוגל לעשות דבר בקשר לכך, הוא הופך מתוח. להבנה יש משמעות רק כאשר היא באה מהטבור, מהשורשים. כאשר אתם מתפקדים דרך הראש אתם נמצאים בקונפליקט עם השורשים מהם באתם. באתם מהטבור וגם תמותו דרכו. על האדם לחזור לשורשים, אך החזרה היא קשה ומפרכת.

שיטות מסורתיות זוכות למשיכה משום שהן כה עתיקות ואנשים רבים כל כך נעזרו בהן בעבר. ייתכן והן הפכו ללא-רלוונטיות עבורנו, אך הן לא היו לא רלוונטיות לבודהא, מאהריבה, פטנג'אלי או קרישנא. הן היו מלאות משמעות ומסייעות. השיטות הישנות עשויות להיות חסרות משמעות כעת, אך משום שבודהא הפיק מהן תועלת, יש להן משיכה. המסורתי חש: "אם בודהא הפיק תועלת מגישות אלו, למה לא אני?".

אנו נמצאים במצב אחר כיום. האווירה כולה, אווירת המחשבה השתנתה. כל שיטה היא אורגנית למצב מסוים, למחשבה מסוימת, לאדם מסוים. העובדה שהשיטות הישנות לא עובדות, אינה אומרת שכל שיטה היא חסרת תועלת, אלא שיש לשנות את השיטות עצמן. כפי שאני רואה את המצב, האדם המודרני השתנה כל כך שהוא זקוק לשיטות ולטכניקות חדשות.

מדיטציות אקטיביות של אושו (דיינמיק וקונדוליני) מתורגלות במתחם אלהיוגה אשר בנמל תל-אביב בהנחיית ניקט, מטפל בשיטת ריבלנסינג, חי 8 שנים במרכז של אושו בפונה ושותף למסלול ייחודי להכשרה בתרפיית פריימל בפונה.