הו גאולה

חג האביב, הוא חג החירות, מדבר על המעבר מעבדות לחירות. אם נביט רגע במשל שמאחורי הסיפור התנ"כי, הרי שאפשר לראות הרבה הקשרים בינו לבין אורח החיים שלנו. אנו יכולים להסתכל על סיפור יציאת מצריים כסיפור על שני עמים: המצרים ובני ישראל, האחד משעבד את האחר. משל נוסף שאפשר לפרש מן הסיפור הזה הוא פרדוקס הקיום שלנו: מחד גיסא - אנו משעבדים את עצמנו, ומאידך גיסא - מחפשים את החופש והחירות.

כבני אדם אנו עסוקים בבנייה של "ערי מסכנות" (או על פי התפיסה העממית - פירמידות), שחלקן הגדול לא לנו הוא. אנו עסוקים ביצירת חיים, שמישהו אחר מצפה מאיתנו לחיות – ההורים, הסביבה, המדינה, וכל זאת על מנת להגיע להיות מישהו מיוחד, מישהו שיזכרו אחרי שנמות. על מנת לבנות את החיים הללו ("ערי המסכנות" שלנו), אנחנו מוכנים לעבוד בכל עבודה קשה, אם פיזית ואם רגשית. אנחנו מוותרים על חלומות, על הנאה, על יחסים, במטרה להגיע לאותם הישגים, שאולי יאפשרו לנו לקבל הכרה והערכה. אנחנו כולאים את עצמנו באמצעות המחשבה שצריך להגיע למשהו גדול, משהו עוצמתי, משהו שנוכל להגיד עליו "הנה הגענו למשהו בחיינו". אלא שתוך כדי העשייה הזו, אנחנו מוצאים עצמנו כובלים ומשעבדים את הדברים החשובים לנו – הערכים, העקרונות, הרצונות שלנו.

נשאלת השאלה: האם באמת אנו מחפשים את ההכרה ואת ההערכה, או שאולי אנו רוצים חופש, סיפוק ואושר? בהנחה, שכל אדם מחפש את האושר ואת הסיפוק, האם בניית הפירמידות היא הדרך להגיע אליהם? ואם לא - מדוע אנחנו עדיין משועבדים?

המקום הנוח, הידוע והבטוח לכאורה, בו אנו יודעים כל יום מה אנו הולכים לעשות, מהי התמורה הברורה שנקבל ומי יהיו אלה שנוכל להאשים במצבנו, הוא זה שמשאיר אותנו כבולים. הפחד מהבלתי ידוע, החשש שאם נשנה משהו, הקלגסים המצרים יקומו להרגנו, משאיר אותנו כפותים למוכר ולידוע שלנו.

בסיפור יציאת מצריים תוארו עשר המכות אותן ספגו המצרים, עד שאפשרו את החופש. הם בלעו צפרדעים, ירקו דם, חיו בחושך ועוד ועוד, ולא שיחררו. רק כאשר המכה הייתה כואבת מספיק, רק כאשר מתו בניהם הבכורים, הם ניאותו להבין שאולי עדיף לשחרר. כך גם אנו בחיינו. כל עוד אנחנו לא משלמים מחיר יקר, אנו ממשיכים לכאוב, לסבול ולשעבד את עצמנו. רק באותה נקודה שהמחיר יהפוך ליקר מידי - רק אז נצא לדרכנו לעבר החירות.

כאשר אנו יוצאים לדרך החופש, מתחילים לנוע לעבר הרצונות שלנו והבחירות שלנו, נוצרים קשיים:

החום במדבר, העבר הרודף אחרינו, הרעב. ברגע שאנו נתקלים בהם, מיד אנחנו מתחילים להתרפק על העבר, קשה ככל שיהיה. המחשבות שלנו זוכרות רק את האירועים הטובים מן העבר ומדחיקות את הקושי. מהר מאוד אנו מוצאים את עצמנו עושים אידיאליזציה של מה שהיה במקום להתקדם קדימה. עומדים ורבים עם המחשבות, שמובילות אותנו ומנסות לשכנע שפעם היה טוב, במקום לחפש פתרונות.

כמו בסיפור כך גם בחיים: לעיתים אנחנו מגיעים לתחושה שאין לנו מוצא והדרך נגמרה – הסוסים מאחורינו וים סוף לפנינו. ברגעים אלו קיימות עבורנו שתי אפשרויות: האחת היא להרים ידיים ולחזור לעבדות, השנייה היא לומר לעצמנו שקיימת דרך לעבור את המשבר - ולחפש אחריה. כאשר אנו מאמינים שישנה דרך לעבור את המכשול, נגלה שאכן היא קיימת. מפתיע ככל שיהיה, מתגלה לנו נתיב דרכו נוכל לעבור. ברגע שנרים את המטה באמונה שלמה, אז יעמדו המים ויתגלה לו הנתיב.

הדרך אל החופש יכולה להיות ארוכה וקשה – אבותינו, זכרו, בילו 40 שנה במדבר. אלה שילכו בדרך באמונה שאכן יגיעו אל החופש, הסיפוק והאושר, הסיכוי שיגיעו אל הארץ המובטחת גדול יותר מזה של אלה שיפקפקו. האחרונים, הרשו לי לנבא, "יראו את הארץ ואליה לא יגיעו".

המחשבות שלנו הן שמשעבדות אותנו. המחשבות הן גם אלו שמאפשרות לנו להגיע אל הארץ המובטחת. כאשר אנו עסוקים ב"צריך", בנסיבות, בקשיים - אנחנו חווים את עצמנו כאילו מישהו אחר שולט בנו. אולם ברגעים שאנו מודרכים מתוך האמונה שאנחנו יכולים לבחור מה לעשות, מתי ועם מי, החוויה היא של חירות ושל יכולת להגיע לארץ המובטחת. נכון, בדרך ניצבים קשיים ואתגרים. אלא שכאשר אנו עסוקים במציאת הפיתרונות, ולא בנסיגה לאחור - הפתרונות יימצאו. ונקודה אחרונה למחשבה - אפילו המלכים שציוו להקים את הפירמידות, קבורים היום מתחתן.

ניצן קליין הוא מייסד "פרספקטיב" המציעה אימון מנקודת מבט אחרת - אימון אישי בקבוצה ואימון וליווי בארגונים.