ריקוד הנחש

דניאל יעקובסון מזיז את האוויר עם הידיים, מפתל אותן סביב כוח לא נראה, או שאולי הן הכוח, הן שמזרימות את האנרגיות. הוא מתנועע בצעדי ריקוד שקטים, איטי מאוד, מצד אחד רכות של ים, מצד שני קרקוע של אינדיאני, מצד חמישי שחרור של ציפור. "אין כמו האנרגיות של העצים", הוא אומר ומתעורר.

"נולדתי עם עיניים פגומות. בלי משקפיים אני רואה בערך 20% בעין שמאל. זהו. אבל זה אף פעם לא הפריע לי לכלום. כשמישהו מוגבל בחוש מסוים, הרבה מודעות הולכת לחושים אחרים. זה הביא את כל המודעות שלי לאוזניים ולתחושה של מגע".

יעקובסון, מטפל באקופונטורה, שיאצו וצ'י דאנס (הריקוד המתואר מעלה), מורה לצ'י קונג ומוזיקאי, נולד לפני 45 וחצי שנים בלטביה, למשפחה של מוזיקאים קלאסיים מוערכים: האם נינה פסנתרנית מקצועית, הדוד ולרי מייסקי היה אחד מנגני העוגב הגדולים בעולם, ודוד נוסף, מישה מייסקי החינני, הוא צ'לן מפורסם. "כל ההריון ספגתי מוזיקה ישר לדם. אני מרגיש את המוזיקה בעצמות שלי. זו אהבה גדולה, סוג של ידיעה אינטימית, מהשורש".

השורשים של יעקובסון עברו איתו ועם ההורים כשהיה בן חמש וחצי מהעיר ריגה הקרירה לחולון, ואחר כך לראשון. מגיל קטן הוא אהב לטפל. גם בנחשים. "הייתי גורר הביתה חתולים, כלבים, דגים, נחשים. בתקופה ה'נחשית' היו לי איזה 16 בבית. כמעט כל יום אחרי הלימודים הייתי רץ לווטרינר, לקליניקה. הוא הסכים והייתי ממש עוזר קטן". לתקופה הזו, המשמעותית בעיניו להמשך דרכו כמטפל, הוא מייחס גם תהליך למידה חשוב. "זה סוג של הפנמה ישירה. מתוך התבוננות, מתוך להיות שם. זו, אגב, הדרך המזרחית הקלאסית ללימוד: אתה חי עם המורה שלך, המסטר, תקופה ארוכה, מתבונן ועוזר. ותוך כדי אתה לומד".

"באיזשהו שלב החלק הטיפולי, שבהתחלה היה מרוכז בבעלי חיים, התחבר אל החלק שהתעניין בחכמת המזרח. וברקע היתה כל הזמן המוזיקה. סקסופון, אחר כך קלרינט. בגיל 18 מימשתי חלום נוסף שהשתלב בכל השזירה הזו והתחלתי ללמוד נין-ג'י-טסו, אמנות לחימה יפנית". תוך שלוש שנים קיבל יעקובסון חגורה שחורה. "זה היה כאילו משהו בגוף שלי נזכר במשהו שהוא כבר ידוע. בעצם כל הבנת הגוף – דרך נינג'יטסו ופלדנקרייז, שלמדנו אז ביחד – אפשרו לידע מאוד מיוחד לבוא לביטוי בכל מה שקשור לתנועה, ומאוחר יותר לריפוי".

דבר הדהד לדבר, ובגיל 18 הוא פגש זן מסטר יפני זקן, דווקא לא רחוק מהבית. "זה היה כמו בסיפורים, מסטר זן חי לי מתחת לאף. גרתי אז בקיבוץ יודפת, ובסוף יום העבודה בפלחה הייתי נוסע בטרמפים לפגוש אותו בחיפה, במוזיאון היפני". ארבע שנים אחר כך הגיע לארץ סטיבן ראסל, מורה למסאז' טאואיסטי. "המון שטחים דומים היו לנו: הוא גם מוזיקאי, מטפל ברפואה סינית, עוסק באמנויות לחימה, וגם פשוט נקשרו נפשותינו זו בזו", קשר שיעמיק שנתיים אחר כך, באנגליה. "בארץ לא היו עדיין בתי ספר לרפואה סינית ולמדנו יחד כמה חברים בבית אצל אחד המטפלים היחידים שהיו כאן, גיורא הראל". ואז יעקובסון החליט שהגיע הזמן למקום מסודר, וארז. "כשהגעתי ללמוד באנגליה ראסל הזמין אותי לקליניקה שלו וכך חילקתי את ימיי, שלושה ימים בקולג' הבינלאומי לרפואה מזרחית, ושאר הזמן אצלו בקליניקה".

כשחזר לארץ התחיל לטפל וללמד. "זו היתה השנה הראשונה של 'מדיסין'. לימדתי שם ודי מהר אחר כך התחילו להיפתח עוד בתי ספר. התקבלתי לקולג' הישראלי לרפואה טבעית (שנסגר בינתיים), שם הייתי כשבע שנים, מנהל המגמה וגם מורה לרפואה סינית ושיאצו. כל הדברים נעו במקביל ואחר כך השתלבו". מה עם הריקוד ההוא? מאיפה הוא הגיע? "במהלך השנים התחילה להתפתח איזושהי עבודה אנרגטית תנועתית, שהתחלתי להשתמש בה גם לטיפולים וגם כאמנות תנועה. קראתי לה 'צ'י דאנס'. זה משהו שהזרע שלו התחיל במפגש עם ראסל.

"האימפולס הזה לא בא מתרגיל חיצוני, אלא ממש מתוך פעימה. הצ'י דאנס התחיל ממגע, כדי להפעיל את המרידיאן, אבל זה התפתח לגילוי הרבה יותר גדול, לגילוי של הפעימה בתנועה, לעבודה מעל המחטים. כשנתתי לה להתרחב גם בתוך הגוף שלי, הפעימה הזו יצרה אמנות תנועה מדיטטיבית, שבאה מבפנים. בעצם הפעימה הזו היא פעימת החיים, ואפשר להקשיב לה גם דרך שירה, גם דרך תנועה, גם דרך ריפוי".

מי שרוצה לחוות משהו מכל זה יצטרך להתנסות בעצמו, או עם בן הזוג, בסדנה לזן שיאצו בזוגות שתיפתח בקרוב, 054-8018590.