גן-עדן וגיהינום הם לא מקומות אי שם בחלל אלא סוגים שונים של מצבי תודעה. יש לקחת אחריות על הסבל האישי שלנו ולהחליט לשנות את עצמנו במקום להסתפק, כמו כולם, בלהתלונן על העולם. הדרך הבודהיסטית ממליצה להיות "יחידת רוגע עצמאית", מתוך הנחה שכל הדברים החשובים שאנו עושים, יהיו מוצלחים יותר אם נעשה אותם רגועים. ייתכן ויש גם גישות אחרות לנושא זה ויהיו מי שיגידו שזו חוצפה להיות רגועים או מאושרים, כל עוד יש כל כך הרבה סבל מסביב. אבל הבודהיזם היא תורה פשוטה וחפה מכל סוג של קדושה. התורה הבודהיסטית, בניגוד לדרכים אחרות, אינה מבקשת שנקריב את הבריאות שלנו בגלל המחלות של אחרים.
משימת החילוץ העצמי
"גם מתוך בריכה של בוץ יכול לעלות פרח לוטוס נקי", אמר הבודהא לאלה שהקריבו את עצמם כדי שאחרים יהיו מאושרים, ההורים שלהם לדוגמא. אל תשכחו שלא כל ההורים הם אנשים מאושרים ויש כאלה שהגיהינום שלהם הוא כבר מזמן לא מצב זמני. למי שמרגיש שהוא צף בשלולית עכורה ויודע שלא גדל מבחינה פסיכולוגית עם שורשים רגועים, באופן טבעי קיים החשש שאם נצמיח למעלה פרח גדול וגבוה, הוא ודאי ייפול מהר מאוד על הפנים. במקרים כאלה, צריך מי שיש לו חוסר בשורשים וחשש להוציא החוצה פרח גדול, לבנות בתוך עצמו עוגן פנימי.
"העוגן הפנימי" הוא תחושה חזקה שאנחנו סומכים על עצמנו שנצליח, ומשמעותו שעמוק בתוכנו, אנחנו יודעים שבכל מקום אליו נגיע, נעשה בסופו של דבר את הדבר הנכון. להיות ג'יימס בונד רוחני זה לצאת להרפתקה של הצלת העולם עם חיוך ומתוך בטחון גמור שהעבודה בסופו של דבר תבוצע. יתכן שנקבל כמה מכות בדרך ואולי גם יהיה מפחיד ובודד לעיתים, אבל אין דבר העומד בפני תלמידי הזן ובהחלט אפשר ומותר גם ליהנות מהמסע.
זוהי המשימה שלנו: להציל את העולם היחיד שיש לנו מהחמדן הפנימי, שהוא גם פחדן, גם ביקורתי וגם רוצה לשלוט על הסביבה. אנחנו צריכים להציל את העולם (שלנו) וזה גם מה שהעולם בעצמו רוצה. הוא יעזור לנו ויבוא לקראתנו. הדרך אל הרוגע היא אישית וההולכים בה, כאשר יגיעו למרות הכל, יהיה זה רק בזכות העוגן שלהם, שנתן להם את האישור להפסיק לפחד. כל דייג יודע את זה.
בניית העוגן הפנימי
אצל הלוחם הרוחני, החוסן הפנימי נמצא בטבע שלו, בבסיס מערכת ההפעלה של הכור הגרעיני שלו. זוהי אופטימיות בסיסית שלא נעלמת גם מול חרבו החדה של האויב או לנוכח אקדחו המוזהב. יש פתגם זן שאומר: "בעיצומו של הקרב, אף לא שערה אחת זזה ממקומה", או במילים אחרות גם באמצע הקרב יש שקט בלב הסערה.
לפי תורת הזן, כך בונים עוגן פנימי:
יש לשבת זקוף במדיטציה פעם או פעמיים ביום, אפילו לעשר דקות.
לא להזיז את כפות הידיים גם אם הגוף מגרד.
לנשום רק כמה שצריך.
להקשיב לכל מה שקורה בחוץ.
להיות ערים ולנוח ברווח שבין המחשבות.
לצבור כמה שיותר דקות כאלה.
ניסים אמון הוא מורה למדיטציה ולהתפתחות רוחנית, זן מאסטר בעל הסמכה מיפן, ראש מרכז טאוס באי פארוס ביוון.
מנחה בארץ קורס בטרילותרפיה - שיטת טיפול חדשנית המבדילה בין שלושה חלקים נפשיים שונים באדם. בוחנת את מערכת היחסים ביניהם ועוזרת לכל אחד מהם להגיע להשלמה.
