סקס ושושן הבירה

איך לא ראינו את זה קודם? מגילת אסתר היא בעצם סיפורם של שלושה זוגות ומערכות היחסים המורכבות הנוצרות ביניהם. מה שאומר שאילו רצינו לכתוב פרומו לסיפור המגילה, כמו לדרמה קולנועית, היה אפשר לכתוב זאת כך:

"זהו סיפור גבורתה של אישה, אשר השכילה להשתמש בכח המסתורי של נשיותה, כדי לתמרן גברים בעלי כוח ושליטה שהתכוונו להמיט אסון על משפחתה, עמה ועולמה. רצח, אימה, זימה, תככים ובגידות מעמידים במבחן את מידת הנאמנות, האמונה והאומץ של גיבורי העלילה הנרקמת בין שלושה זוגות: המן וזרש, אחשוורוש וושתי ומרדכי והדסה, היא אסתר". משהו כזה...

יש אמנם מי שיתחסד ויאמר שאסתר לא היתה בת זוגו של מרדכי, כי אם בת אחיו או אחותו, ושהוא היה רק דוד שלה ולא יותר. אבל אל לנו להיות יותר צנועים מחז"ל, שמבינים היטב ש"דוד" במקרא זה לא רק האח של אחד ההורים, אלא גם אהוב, וכותבים במפורש כמה וכמה דברים על מערכת היחסים הכפולה שניהלה בסופו של דבר אסתר, עם מרדכי אהובה ועם אחשוורוש בעלה. הנה דוגמא:
"שהיתה (אסתר) עומדת מחיקו של אחשוורוש, וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי". ופירש רש"י: "טובלת - מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשוורוש". [1]

מגילת אסתר, אם כן, היא מגילה שלמה, שמתנהלת במערכת היחסים והמתחים שבין שלושה זוגות, הקשורים זה בזה בקשרים סבוכים של אהבה ושנאה, כאשר גורלו של עם ישראל נשזר אל תוך העלילה הזו כעניין צדדי בעצם. העם כמעט שנכחד כאשר כתוצאה מהתככים, המן זומם לרצוח את כל עמו של מרדכי, שאיתו יש לו עסק של קנאה, עלבון אישי וזעם כבוש, ואחר כך העם כולו ניצל כשאחשוורוש מחסל את המן, כשנדמה לו שהמן מתעסק עם אסתר המלכה מתחת לאף שלו. מרדכי ואסתר עסוקים אמנם בגורל העם, אבל מבחינת הפרספקטיבה של שאר משתתפי הסיפור העם וגורלו הם עניינים צדדיים, בתוך דרמה סבוכה של מערכות יחסים משובשות.
ובכן, בואו נתחיל לבחון את מערכות היחסים של גיבורי הסיפור:

איזה מין זוג הם אחשוורוש וושתי? מה קורה ביניהם? המלך אחשוורוש הוא איש רודף תענוגות שממש אוהב לערוך משתאות, לחגוג ולהנות מיופיין של נשים ערומות. יש בו משהו ילדותי באחשוורוש הזה. לא נראה שהוא מונע על ידי איזה חזון או מטרה גדולה, כמו המלכים הגדולים של העבר. הוא אמנם חולש על ממלכה גדולה, אבל הוא עסוק מאד בעיקר בעצמו ובהנאותיו המידיות. לכן גם ושתי אשתו לא נותנת בו אמון. המגילה נפתחת בבקשתו של המלך שושתי תבוא להראות לכולם את יופיה, כשהיא חובשת כתר מלכות (בלבד – על פי חז"לנו), אך ושתי מסרבת.

ושתי מגלה את עצמה כאישה בעלת עמדה עצמאית. נמאס לה לושתי להיות התכשיט של בעלה, היא לא מוכנה לצמצם את עצמה לתפקיד האישה היפה של המלך, והיא אומרת "לא!". על הסירוב הזה משלמת אמנם ושתי בחייה, אך אותו סירוב מהדהד לאורך ההיסטוריה עד לתנועה הפמיניסטית של ימינו, בה נשים עמדו על זכויותיהן כיצורים אנושיים.

מבחינה פנימית אחשוורוש הוא גבר שחי בתנומה עמוקה. הוא ישן – וכשקשה לו להרדם מקריאים לו סיפורים – על עצמו, כמובן, - וזה עוזר לו להתכרבל בין השמיכות ולשוב וליפול לתרדמתו. ושתי לא מסוגלת יותר. היא אישה נבונה, עצמאית, שמעריכה את עצמה. ושתי בזה לגבר שלצידה, שממש לא מעורר בה (וגם בנו – כקוראי המגילה) כל אמון. אחושרוש הוא גבר שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, הוא טיפוס הפכפך, ובודאי שהאישה שלו לא נפתחת אליו. היא אמנם חיה איתו באיזשהו הסכם נישואין ממלכתי, אבל לא נותנת לו את מה שהוא בעצם באמת מחפש. אחשוורוש אוהב נשים, יפות, סקסיות וזורמות, נשים שנכנעות אליו, גונחות ומעריצות אותו, ובעיקר - נותנות לו את התחושה שהוא – הוא, ורק הוא, המלך!

כאמור ושתי לא מוכנה לשחק את המשחק הזה שלו, שנראה לה אידיוטי ומשפיל, והיא עושה לה "משתה נשים" נפרד ב"בית הנשים". ושתי רוצה ליצור לה עולם משלה, רק עם נשים, עולם עצמאי ובלתי תלוי בעולמם המטופש משהו של הגברים. כשושתי מסרבת לבוא ולהיות הקישוט החמוד של אחשוורוש, היא מבטאת בזה את כל הזעם האצור בבטנן של נשים רבות על הגברים שלהן, שלא רואים אותן בכלל, שרוצים אותן חמודות ויפות, ופעמים רבות מחפשים בהן את האימא האבודה שלהם, שתנחם ותרגיע אותם, תכיל ותעודד ותתן להם את מנת התענוג הגופני הנחוץ.

כשושתי אומרת את דברה, אחשוורוש נבוך. הוא זועם, אבל לא יודע מה לעשות, ומבקש את עצת יועציו, וכאן נכנס המן לתמונה.המן הוא פריק של שליטה, ומבחינתו סירובה של ושתי מהווה איום רציני מאד. המן טוען באזני המלך שמשמעות סירובה של ושתי עלולה להתפתח להתקוממות של כל הנשים כנגד השליטה של בעליהן[2]. המן חשש מפני מהפיכה פמיניסטית שתתפוס תאוצה מהודו ועד כוש, והציע לפתור את העניין בקלות על ידי הוצאתה של ושתי להורג.

כאן מתחילה העלילה שלנו להסתבך. עד עכשיו חיו להם מרדכי והדסה בנחת כיהודים טובים, המן וזרש אימללו זה את זה – כפי שעוד נראה – ואחשוורוש וושתי איכזבו זה את זה. אבל כאשר ושתי הפמיניסטית יוצאת, בעצת המן, מהתמונה, הענינים מתחילים להסתבך, כי המלך מתחיל לחפש לו את האישה שתעשה לו את זה סוף סוף, את זו שתתן לו את מה שושתי לא הסכימה אף פעם לתת.

היות והמן הוא הטריגר של כל העלילה[3], אנחנו חייבים להבין מי הוא המן ומה קורה אצלו בבית? כאמור, המן הוא קונטרול פריק. הוא זקוק לשליטה באופן אובססיבי, למה? כי בתוכו הוא מרגיש שהוא אימפוטנט, שהוא לא שווה כלום ולא מסוגל לכלום. המן מנסה לפצות על רגשי הנחיתות שלו באמצעות שליטה באחרים. המן רוצה לשלוט במציאות כולה, ובהתחלה נראה שהוא גם מצליח, כי בעצם גם את המלך הוא מתמרן כרצונו. המלך לא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומי שבאמת מושל זה המן.

המן מבקש לשלוט במציאות, שהיא השכינה בעצמה, הגבירה הגדולה, ולכן גם בבית היחסים שלו עם אשתו הם יחסי שליטה. המן דורך על זרש. היא צריכה להיות כפופה לקפריזות שלו ואמורה לשרת את הקריירה של ההתקדמות הפוליטית שלו. חייה שלה הינם חסרי חשיבות. אבל בזוגות תמיד כל אדם מושך את בן או בת הזוג שנמצאים באותה מדרגה רוחנית, ולכן גם זרש היא אדם שממוקד באגו של עצמו. כלפי חוץ היא מקבלת את מרותו של בעלה, היא אפילו יולדת לו עשרה ילדים, אבל באמת היא קלפטע רצינית. היא זו שיודעת בדיוק רב את נקודות החולשה של בעלה, וכשהוא מרגיש קצת חסר בטחון, היא זו שמזכירה לו שהוא באמת אפס גמור.

בהתחלה, כשהמן מתוסכל ממרדכי, יועצת לו זרש להציע למלך לתלות את מרדכי ולהתקדם הלאה בקריירה הפוליטית שלו. אבל כשהדברים משתבשים מבחינתו של המן ומרדכי עולה לגדולה, מיד באה זרש ואומרת לו "כאשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו". ממש מעודד. זרש יודעת איפה זה ממש כואב להמן שלה. איפה הנקודות הכי פחות מוגנות שלו ושם היא מכניסה לו ברגע שהיא יכולה, כי היא כועסת עליו בעצם וגם כועסת על עצמה. היא לא אוהבת את החיים, שהם חיים של ניצול הדדי, ואת המרירות הזו היא שופכת עליו – מתי שרק אפשר.

המן, שמקבל בבית ביקורת ותחושה של אפס, יוצא אל החיים עם זעם כבוש על האישה שכאילו כנועה לו, אבל באמת היא הרבה יותר חזקה נפשית ממנו, ועם ופחד נורא שכולם יגלו שהוא אפס. לכן הוא צריך להוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא לא אימפוטנט, להיפך, הוא רוצה להוכיח שהוא כל יכול (אומניפוטנט), שהוא חזק והוא המנצח. האם אנחנו מכירים כמה אנשים כאלו? לא מעט מלחמות ואסונות נגרמו בגלל "המנים" אומללים שכאלו, שמחפשים להוכיח לעצמם בשדה הקרב, בשדה הפוליטיקה או הכלכלה (הכל מבחינתם "שדה קרב") שהם יכולים, שהם שולטים ושהם שווים. ולכל המן שכזה יש זרש קטנה מאחורה, שמתוך המרירות האישית שלה יורדת עליו בכל הזדמנות אפשרית. יתר על כן, מי שהולך ומתחתן עם זרש, הוא כזה שבדרך כלל כבר גדל עם אמא שהראתה לו כל הזמן כמה הוא מאכזב אותה. את הדפוס הזה, של המרירות וההכאבה, המן מזהה כאהבה, ולכן הוא מחפש לו זרש, קלפטע שכזו, שאותה הוא ישא לאישה, ממנה הוא יברח ואליה הוא ישוב שוב ושוב לבקש אישור לקיומו האומלל. המן וזרש זה סיפור של אימלול הדדי. סיפור עצוב של שני אגואים פצועים, המחפשים בדרכים שגויות לפצות על הכאב הנורא של הקיום.

כקונטרה גמורה לשני הזוגות הקודמים מופיע במערכה הזוג המופלא של מרדכי והדסה, המפורסמת יותר תחת שמה הפרסי "אסתר". הדסה היא טיפוס שכשהוא מהלך בעולם, הוא מפיץ ניחוח טוב סביבו, כמו ענף של הדס. כשהיא הולכת ברחוב, יש בה משהו שגורם לאנשים להרים לרגע את הראש ולהתעלות מעבר לטרדות היום יום. יש בה משהו אלוהי, בהדסה, יש בה משהו שגורם לה להראות כמו האלה הגדולה בעצמה. לכן, יש אומרים, כינו אותה האנשים "אסתר", על שם האלה הפרסית איסתהאר:
"רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א).

המעניין הוא שגם השם מרדכי הינו שם של אל מסופוטמי, הלוא הוא האל מורדוך, האל הראשי של בבל, זה שנלחם בכחות התוהו ומצליח ליסד את הסדר של הקוסמוס על כנו[4]. ובאמת, הכינוי הזה מאד מתאים לאופיו של מרדכי – הוא האיש שחי לאור ערכים רוחניים ברורים ומצליח, בכח אישיותו ומסירותו, להביס את כוחות התוהו שיצר המן ולהשיב את הסדר על כנו. למרדכי יש מרכז פנימי יציב והוא נותן לנו, ולאנשים שסביבו, הרגשה שאפשר לסמוך עליו. הוא לא מחפש כבוד לעצמו ואפילו כאשר הציל את חייו של אחשוורוש ממזימת הקשר של בגתן ותרש, לא חיפש כל תמורה על כך. בניגוד גמור להמן ולאחשוורוש גם יחד, מרדכי איננו מונע על ידי דפוסי האגו, הוא מסור למטרה גדולה יותר, הוא חי מתוך מסירות לאלהים[5].

מבחינת מרדכי ואסתר מה שחשוב בחיים זה מה שבאמת נכון בכל רגע ורגע. הם יתנו את כל מה שיש להם כדי לשרת את המטרה שלשמה הם חיים. לכן כשהמציאות אומרת שאסתר צריכה להיות פתאום אשתו של המלך אחשוורוש – הם לא מתנגדים. אם מה שנכון הוא שאשתו תהיה עם גבר אחר – זה בסדר גמור מבחינת מרדכי, כי דפוסים של קנאה לא שולטים עליו. מרדכי ואסתר נשארים מאד יחד, גם כשהיא צריכה להתגנב אליו בלילה, בלי שאף אחד ידע, אחרי ששכבה עם אחשוורוש: ""שהיתה (אסתר) עומדת מחיקו של אחשוורוש, וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי". ופירש רש"י: "טובלת - מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשוורוש".[6]

היו מי שאמרו שאסתר לא שיתפה פעולה מבחינה מינית עם אחשוורוש, או בלשון חז"ל "אסתר קרקע עולם היתה" (בבלי סנהדרין עד/ב), כלומר – היא היתה פריג'ידית. חז"ל נזקקו כמובן לומר זאת כדי לתרץ כיצד זה אסתר הצדקת שוכבת עם גבר אחר שאיננו בעלה, ועוד עם גוי... לכן היו מתוכם כאלו שאמרו שהיא היתה לגמרי פסיבית ולא שיתפה פעולה, כך שהיא בעצם כאילו לא עשתה כלום, זה פשוט נעשה בה. אבל ברור שזה לא נכון. ברור שאסתר היתה אישה שמסוגלת להקסים ולמשוך את המלך אחשוורוש יותר מכל אלפי בתולות פרס ומדי יפות המראה, יותר מכל נשות הממלכה העצומה המשתרעת מקמה-סוטרה ועד כוש. אסתר ידעה כיצד להעניק לאחשוורוש את מה שושתי, הלוחמת הפמיניסטית, לא ידעה. היא נתנה לו את קסם הנשיות שלה בחן כה רב ובתבונה אינטואיטיבית כה עמוקה, תוך שהיא מתמסרת לו בהכנעה רבה, אך יחד עם זה נשארת תמיד גם מסתורית ובלתי ידועה עד תום. אסתר לא יורדת על המלך ולא מתמרדת כנגדו, היא לא מנסה להוכיח לעצמה או לאף אחד אחר את הערך שלה, זה לא מה שמעסיק אותה. אסתר מתמסרת עד תום לאלהים, ומוכנה לתת בשביל זה הכל. את גופה ואת נפשה, את העולם הזה ואת העולם הבא, את הערך שלה ואת חוסר הערך שלה, כפי שהיא אומרת כשהיא מכניסה עצמה לסכנה: "ואני – כאשר אבדתי אבדתי".

אסתר נותנת את עצמה עד תום ויש בה את אותה איכות בלתי מנוצחת של ההתמסרות הנשית המלאה, שאף גבר לא מסוגל לעמוד כנגדה. אסתר מתמסרת בעומק נפשה לאלהים, אך ההתמסרות הזו מוליכה אותה לתת את עצמה לאחשוורוש, והיא עושה זאת במלאות וללא שיור. אין מלך שיוכל לעמוד בפני העוצמה הנשית הזו באמת ולכן, כשהיא הזמינה אותו שוב ושוב אל המשתאות שהיא עורכת לו, הוא בא. כי הוא לא יכול שלא לבוא, כי יש בה משהו שמהלך עליו קסם, עד ששרביט המלכות שלו מזדקף למולה בכל פעם כמו מעצמו:

"אמר רבי תחליפא: מצינו שהאריך השרביט שתים ושלשים אמה, והנס האחרון גדול מן הראשון - כל זמן שהיתה נכנסת השרביט היה קופץ". (ילקוט שמעוני תהלים - פרק כב - רמז תרפז )

חז"ל כבר אמרו שכשמדובר על אחשוורוש כאישיות מוגבלת הוא מוזכר בשמו, אך לפעמים אחשוורוש הקונקרטי איננו אלא לבוש, שדרכו מתגלה ופועל "המלך" האמיתי – מלך מלכי המלכים, ואז לא נזכר שמו של אחשוורוש כלל, ונאמר רק "המלך":

"ר' יודן ור' לוי אמרו משמיה דר' יוחנן" כל מקום שנאמר במגילת אסתר 'מלך אחשוורוש' באחשוורוש הכתוב מדבר, ובכל מקום שנאמר 'מלך' סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר" (מדרש אבא גוריון פרשה א, וכן הוא במדרש אסתר רבה ג,י)

וככה אסתר חווה זאת – דרך ומבעד לגוף הבשר של המלך אחשוורוש, שאיתו היא שוכבת ברובד הקונקרטי. היא עושה אהבה באמת עם כל הזמן רק עם "המלך" האחד הגדול, שלו היא נותנת בכל רגע פשוט את הכל. היא עושה איתו אהבה כמו שהאדמה עושה אהבה עם השמיים, שהיא נפתחת ושותה אותם אל תוכה והם באים אליה בברקים ורעמים. וככה יש להבין באמת את מה שנאמר על אסתר ש"קרקע עולם היתה" – אסתר עשתה אהבה עם "המלך" כמו שקרקע העולם עושה אהבה עם השמים. ולכן קראו לה על שם האלה הגדולה – איסתהאר.

אוהד אזרחי , רב ומורה לקבלה ניאו חסידית. יעביר בסופ"ש הקרוב (12-14 למרץ) את סדנת "בסוד הכרובים" – סדנה להתפתחות האדם ויחסי אהבה.

[1] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב. ועל כך שאסתר היתה אשתו של מרדכי כותב התלמוד בשם רבי מאיר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, תנא משום רבי מאיר אל תקרי לבת אלא לבית". תלמוד בבלי מסכת מגילה שם עמוד א.
[2] במגילה נאמרים הדברים על ידי איש בשם "ממוכן", אך גם תרגום יונתן וגם התלמוד הבבלי במסכת מגיה דף יב/ב טוענים ש"ממוכן הוא המן".
[3] ולכן הוא נקרא "ממוכן" כי הוא "מוכן לפורענות" בלשון חז"ל בתלמוד (שם), כלומר – הוא זה שמיועד להתחיל ולבחוש בקדירה, לחולל את העלילה ולחטוף בסוף. הוא הילד הרע של הסיפור שגורם לכל הענינים לזוז.
[4] ראו בעלילות "אנומה אליש", מהמיתולוגיה המסופוטמית הקדומה.
[5] והיפה הוא ששם האלהים לא נזכר ולו פעם אחת במגילת אסתר כולה, כי אנשים כמו מרדכי ואסתר אינם צריכים לקרוא לאלהים בשם, אין הם זקוקים להגדרות דתיות, הם חיים אלהים, הם נושמים אלהים, הם בעצמם אלהים, ואת זה הם נותנים לכל מי שסביבם, ולכן אין אלהים נקרא בשם בפני עצמו במגילה שכתבו. כל האותיות של המגילה הם השם הקדוש בעצמו, כי כך תופסים מרדכי ואסתר את המציאות כולה, שכולה שם קדוש.
[6] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב. ועל כך שאסתר היתה אשתו של מרדכי כותב התלמוד בשם רבי מאיר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, תנא משום רבי מאיר אל תקרי לבת אלא לבית". תלמוד בבלי מסכת מגילה שם עמוד א. ובספר "אור חדש" (עמוד קכב) מסביר: "כי חכמים באו להגיד שלא היתה אסתר בת זיווג של אחשוורוש רק במקרה, ולפיכך היתה עומדת מחיקו של אחשוורוש ויושבת בחיקו של מרדכי, כלומר כי היה מרדכי בן זוג הראוי לה לאסתר ולפיכך הטבילה היא רמז לסילוק הטומאה שזרק בה, וישבה בחיקו של מרדכי, כלומר שהיה לה חבור למרדכי שהוא בן זוגה ומזה תבין כי היתה לאסתר שתי בחינות הא' לאחשוורוש שהיתה אסתר זיווג שלו, אמנם עיקר בן זוג בעצם היה מרדכי ורמזה בזה שלא פירשה אסתר ממרדכי".